מעשה בשני קבצנים שנקלעו לעיירה יהודית מספר שעות לפני "ליל הסדר", הם לא ידעו "ליל הסדר" מהו, והלכו לבית הכנסת המקומי, בתקווה, שלאחר התפילה הם יוזמנו על ידי המתפללים לארוחה דשנה, ואכן הם הוזמנו כל אחד לבית אחר, אחד מן הקבצנים היה רעב מאד, והמתין בקיבה מקרקרת לארוחה שכבר תוגש לשולחן, מיד כשהגיע מזגו לו כוס יין, שמח הקבצן בחשבו, היין הוא בטח הפתיח לארוחת הגורמה שוודאי תוגש מיד, ואכן הוא רואה שהולכים ליטול ידיים, אבל לאכזבתו הרבה במקום חלה או לחמניה, מוגשים לשולחן ירקות בשלל צבעים וצורות, תפוחי אדמה חצויים, בצלים קטנים קלופים, ומלפפונים, כשלצדם צלחת עם מי מלח, וכל המסובים טובלים את הירק ואוכלים, כשגם הוא מצטרף לחגיגת הירק, ובגלל רעבונו הרב הוא דוחף לפיו כמות גדולה מאד, מתחילים כולם למלמל ולקרוא מתוך ההגדה, מוזגים כוס שניה של יין ,שוב מלמולים, שותים את היין, גם הוא שותה, ומרגיש איך הכול מתערבב ומתערבל לו שם בפנים, אין שום זכר לחתיכת דג או בשר לרפואה, "אולי נפלתי על משפחה של צמחוניים" מהרהר הקבצן בליבו, נוטלים שוב ידיים, והנה מגיעה לה המצה, שהייתה נראית לו כמו פיתה דקה ומחוררת, בשלב זה הוא כמעט מאבד את סבלנותו, ובדיוק אז מוגש ירק נוסף לשולחן, משהו לבן ובלתי מוכר, בתסכול רב הוא לוקח כף גדושה מן הלבן הלבן הזה, טועם והנה זה מר, מר מאד, הוא מאדים כולו, ובכעס רב בורח מן הבית לכיוון בית הכנסת, בתקווה למצוא שם את חברו, אך זה האחרון הגיע רק לאחר שעה ארוכה, כשהוא מדושן עונג ושבע, רואה את חברו כועס וממורמר, ומקשיב לכל הקורות אותו, ואת סעודת הירקות שהסתיימה בטעם מריר במיוחד, אמר לו "טיפש שכמותך, בדיוק אחרי ה"מרור" שאכלת וברחת, מגיע "שולחן עורך", בשר דגים, וכל מטעמים, לו היית מתאפק עוד קצת, היית זוכה לסעודה דשנה, שלאחריה היית צריך לפצוח בדיאטת ירקות…
בכל זוגיות בריאה, ישנם עליות ומורדות, ישנם תקופות מתוקות, אך גם רגעים מרירים וקשים, כי הזוגיות מורכבת משני אנשים שונים ומנוגדים במהותם, ובנוסף, החיים מזמנים לנו אתגרים אין ספור, השאלה היא, האם אנחנו בוחרים לברוח, לשבור כלים, ולהישאר עם הטעם של המרירות, או שאנחנו בוחרים להתמודד, להתאזר בסבלנות, ולחכות לטוב שיגיע ובגדול, כי כשעובדים על הזוגיות אפילו שקשה, אפשר לשדרג ולהעמיק את הקשר הזוגי עד אין קץ.
בהגדה של פסח מסופר על ארבעה בנים, שבאים ומשתתפים בשולחן הסדר: החכם, הרשע, התם ושאינו יודע לשאול.
אם נתעמק יחדיו, באמירותיהם ובהנהגתם של ארבעת הבנים הללו, נוכל לשאוב טיפים ועצות מה לעשות וממה להימנע, אילו דפוסי התנהגות לאמץ ואילו דפוסים לעקור מהשורש, כאשר אנו נמצאים ברגעי מרור בזוגיות שלנו.

"הבן החכם"- שואל "מה העדות החוקים והמשפטים"? בן זה המכונה חכם, שואל את החכמים ממנו, מהם הדינים והמצוות לפיהן צריכים לנהוג, בכדי לקיים את סדר הפסח כהלכתו .
כאשר בני זוג נתקלים בקושי, ויש טעם מריר בפה בעקבות מריבה או וויכוח שהתנהל ביניהם, כדאי מאד לאמץ את השיטה של הבן החכם, שנקראת במילה אחת, למידה, כי "ידע הוא כוח", בני זוג שיקראו או יתייעצו, ידעו איך לנהל קונפליקטים בדרך ראויה, מה להגיד לבן הזוג, מתי להגיד לבן הזוג, ואיך לומר את הדברים בצורה שתתקבל ,כי בקיאות בכללי המשחק הזוגי תגרום לצמצום רגעי המרור יותר ויותר.
אבל גם בחכמה צריך איזון, לעיתים אני נתקלת בזוגות שלקחו את החכמה כמה צעדים קדימה, עד שהם הפכו לחכמולוגים יותר מידי, הכול אצלם מתחיל ונגמר בשכל , למרות המרור הרב שהם אוכלים ביחד ולחוד, הם עדיין צמודים לפלפולים וסברות שהם בנו לעצמם שכך צריך להיות ולא אחרת, מה שגורם לרגש ללכת לאיבוד, ולהביא אותנו למקומות הזויים, עד כדי כך, שישבו אצלי פעם זוג בקליניקה, היא בוכה בדמעות, ומתארת עד כמה רע לה בזוגיות , ואת תחושת הבדידות הקשה, והוא, במקום להגיד לה שהוא אוהב אותה, וזקוק לה ולקרבתה, הוא רק ממשיך להסביר לה בטון ובמילים של חכמולוג, עד כמה הוא משקיע בבית ובה, והוא לא מבין מה היא רוצה, ולמה היא כל היום מקטרת…
במקרים שכאלה, מתחשק פשוט לנער את אותו אדם, ולזעוק לעברו :"תפסיק להיות כזה חכם, תן לרגש לפרוץ קצת החוצה"…משפט קטן, שיבטא רגש חם, ואהבה טהורה, יעשה את העבודה, וימיס את לבבו של בן הזוג שלכם, הרבה יותר מאלפי משפטים הגיוניים וצודקים…
"הבן הרשע"- שואל: "מה העבודה הזאת לכם"? בן זה מגיע לשולחן הסדר, ושואל בהתרסה ובציניות, מה אתם עושים פה בעצם? הוא לא שואל מה העבודה הזאת לנו, הוא מוציא את עצמו מן הכלל, מסיר אחריות, כאומר, אני לא שייך לסיפור הזה…
בזוגיות, כאשר יש "מצב מרור", בני הזוג רבים ומתווכחים, במקום שכל אחד ייקח אחריות על מה שעשה, הוא זורק את האחריות על השני, מבקר את בן הזוג, יורה לעברו הערות ציניות ופוגעניות, ומטיל עליו את כל האשמה במצב שנוצר, זהו דפוס התנהגות הרסני, ש"ההתמדה" בשימוש בו, מציבה את הזוגיות שלנו במדרון חלקלק, המוביל לתהום עמוקה, שקשה מאד לצאת ממנה.
זוג כזה, שבא לטיפול, לומד אט אט לפקוח את העיניים, ולהביט בראי המשקף את המסוכנות הגבוהה שקיימת בקשר הזוגי שלהם, מה שמוביל אותם בדרך כלל להתפקח, ולקחת אחריות אישית על המצב, ולא רק לזרוק אותה על בן הזוג, כי אין מציאות כזו, שרק אחד אשם, האינטראקציה בין שניהם, היא זו שהובילה אותם עד הלום, אם יבנו אינטראקציה חדשה ובריאה, בה כל אחד לוקח אחריות, נוכל להוציא את ה"רשע" מהזוגיות, ולהתקדם לעתיד וורוד יותר..
"הבן התם"- התם שואל "מה זאת"? מדובר פה באדם מאד שטחי ורדוד, שאפילו לא יודע מה עומד לפניו, הוא פשוט שואל מה זה? לא למה זה? איך זה? הוא לא מנסה קצת להעמיק, ולהבין את השורש של הדברים. בזוגיות יש את המילים שנאמרות, ויש את המסר המסתתר מאחורי המילים, אישה שאומרת לבעלה:" איזה יום קשה עבר עלי, מתפוצץ לי הראש, נמאס לי כבר מהעבודה הזאת", הבעל התמים מביא לה אופטלגין, ואומר לה: "בדיוק ראיתי מודעה בעיתון, שמחפשים עובדת בחנות הסמוכה"…
והאישה, באמת מתפוצץ לה הראש, מהבעל שלא מבין, שהמניע להרגשתה הרעה זה הצורך הלא מסופק בהקשבה, קרבה ומילה טובה .כי לבדוק מודעות דרושים, ולקחת אופטלגין היא יודעת לבד…היא נשואה כבר 20 שנה לבעלה, אבל היא מרגישה מאד בודדה…
"תם" בהיפוך אותיות "מת" כי שטחיות זו יכולה להמית לגמרי את ההתלהבות והחיות הזוגית.
טיפ ל"תחיית מתים" זוגית- אם הוא "תם", כדאי שתתחילי לדבר ולהסביר למה את זקוקה ממנו, ומהקשר הזוגי.

"שאינו יודע לשאול"- הבן הזה יושב בליל הסדר ושותק, אף מילה או שאלה לא עולה על דל שפתיו,
בן זוג שמנחית דברים על בת הזוג שלו, לא מתייעץ, לא שואל רשות, מופיע בסוף יום עם חברים בלי להודיע, סוגר הזמנה לאירוע בלי שאת יודעת, לא שותף, חי כמו רווק, עושה ככל העולה על רוחו, במקרה הזה ,התגובה היא: "את פתח לו" הסבירי לו בצורה אמפטית אך אסרטיבית, שבדברים הקשורים רק אליו, זה בסדר לקבל החלטות לבד, אבל בדברים השייכים לזוגיות יש להתייעץ ולשתף.
ויש גם את הבן החמישי, שלא מוזכר בהגדה של פסח, הוא לא מגיע כלל לשולחן החג, האגו שלו חזק מידי, ולא נותן לו רשות ללכת ולאכול את המצה שהיא סמל הענווה, הוא כל כולו נפוח, כאומר:" אצלי הכול בסדר, מי כבר יכול ללמד אותי משהו"…
בכל אחד ואחת מאתנו, מתחבאים בפנים חמישיית הבנים, בכל פעם אחד מהם מנסה לצוץ ולהשפיע עלינו ועל הזוגיות שלנו, אז במקום שהם ינהלו אותנו, בואו וננהל אותם, ואף נחנך אותם במידת הצורך, וכך נהיה בני חורין אמתיים, המנהיגים את הזוגיות שלנו ביד רמה.

מאמר זה נכתב על ידי דינה טורנהיים לעיתון "דליה טיביה" .