בפרשת השבוע אומרים אחי יוסף,
"ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו..".
האחים מאשימים את עצמם על כך שלא שמעו את תחנוני יוסף.

השאלה היא,מדוע בפרשה הקודמת כשהתורה מספרת בהרחבה על המפגש של יוסף עם אחיו בדותן שמסתיים במכירת יוסף,
מדוע שם לא מזכירה התורה את תחנוני יוסף ?
מדוע התורה מעלימה את הפרט הזה מהסיפור ומזכירה אותו רק בפרשה שלנו בעקבות הדברים של האחים ??

ובכלל…כל הסיפור שמופיע בפרשה הקודמת נראה חסר,
כל הסיפור עוסק בלקיחת יוסף,בהשלכתו לבור ובמכירתו למצרים
אבל…אין שום התייחסות למהלכים שמתרחשים בנפשו של יוסף,
זה נראה כאילו התורה לא מתייחסת בכונה למה שמתרחש בליבו של יוסף,
סתם בתור סיפור זה נראה חסר
כיצד אפשר לספר באריכות את אותו המעשה מבלי להתייחס ולו פעם אחת למה שמתרחש בליבו של יוסף,בתחושותיו,באמירותיו ??

אני חושב שהתורה רוצה להדגיש את העוצמה של,
"אבל אשמים אנחנו"
תראו,כך אומרת לנו התורה,איך נראה הסיפור כאשר הם לא "שומעים" את תחנוני יוסף.
הסיפור נראה חסר.
הסיפור נראה מנותק.
אכן כן !!!

חשבתי על הדברים האלו השבוע כשהערתי לאחד מהילדים שלי.
אם היה נמצא לידי סופר שמספר את הסיפור,איך הסיפור היה נראה ??
האם היה חסר בו פרק ??
האם בחנתי גם את ליבו של הילד ?
אם לא…הסיפור חסר !!

בבית מול הילדים,מול האשה או הבעל
בחוץ מול החברים והאנשים
האם הסיפורים שלנו,אלו שאנחנו אחראים אליהם
האם הסיפורים שלמים או חסרים ??
יתכן אולי שחסר בהם פרקים ??

הסיפורים של חיינו,הם נקודות מבט.
הסיפורים של חיינו שהם החיים בעצמם תלויים בנקודת מבט.

אחי יוסף כפי שמספרים חז"ל כאשר הם יורדים למצרים,גומלת בליבם ההחלטה לשחרר את יוסף בכל מחיר.
כשזו נקודת המבט,הם מבחינים בפרק החסר בסיפור של מכירת יוסף.
בעל העקידה כותב שמה שמביא את האחים לומר " אבל אשמים אנחנו…" זה לא משום שיוסף שם את שמעון בבית האסורים.
אלא משום שהם מבחינים בהתנהלותו של השליט על מצרים – יוסף.
הם מבחינים כיצד הוא מרחם עליהם – אנשים זרים..
כיצד הוא מתייחס אליהם ברחמים
זה בלבד מביא אותם להרגשת "אבל אשמים אנחנו".
וכי האחים במשך 20 שנה לא ראו דוגמא של רחמים ??
אלא כשנקודת המבט היא לשחרר את יוסף אחיהם,מיד שמים לב …

פשוט למצוא את הפרקים החסרים בסיפור של חיינו.

להערות והארות אשמח גם במייל
[email protected]