הצטופפנו באוטו הקטן שלי, אנחנו בדרך לפרזנטציה עם חברת הרהיטים אחת הגדולות במשק, שמגלגלות תקציבים גדולים, "את מבינה שמדובר בלקוח חשוב מאד, לאחרונה הם מרגישים שהזנחנו אותם, ולכן הבאנו אותך." האם המשפט לכן הבאנו אותך נועד כדי להסביר לי או לאיים עלי, לאלוקים פתרונים, המחשבה חלפה לי בראש בזמן שהעפנו מבט אחרון במצגת. "כל הכבוד, שלושים ידיעות יח"צ, מושלם, דניאל יהיה מרוצה". הסתכלתי על הידיעות יחצ, איך ישבתי ביום חמישי האחרון והתחננתי בטלפון בפני ליאת עיתונאית שאני מכירה, נו, ליאת תכניסי את הכתבה על הספה החדשה שנפתחת למיטה. "למה שאכתוב על ספה חדשה שנפתחת למיטה?" היא שאלה אותי. כבר למדתי את השפה, "תקשיבי ליאת, את לא מבינה אם לא אכניס מספיק ידיעות יחצ החודש, הלקוח הזה יכול לעזוב את המשרד…"

חשפתי בפניה את הסוד הכי גדול, הסוד השמור בכספת שלנו, אנחנו בידיים של העיתונאים רק שהסוד הלא גדול, העיתונים בידיים שלנו. מן מלכוד 22 נו, טוב בסדר,היא נכנעת "אבל תכיני לי כתבה עם בשר ועד שבע זה אצלי ברור?" שבע. אה, כן בטח. השעה שלוש ארבעים וחמש, הבטחתי לעצמי שבארבע בדיוק אני נועלת את הדלת של המשרד שלי ורצה הביתה לילדים. לא בדיוק רצה יותר נכון זוחלת בפקקים ומגיעה הלוואי בשש בערב, שעון קיץ, עדיין אור, אולי אפילו אספיק לקחת את הקטנים לגינה ולהכין ארוחת ערב עסיסית. 'אם לא תשלחי עד שבע זה לא יכנס' ליאת נתקה.

כבר כיביתי את הכפתור של המחשב, התיישבתי שוב על הכסא והדלקתי את המחשב. "היי, יצאת כבר?" הבעל שלי על הקו. "כמעט מסיימת", עניתי לו, מבוהלת. "אני לא אוכל לקבל את הילדים היום, קחי את זה בחשבון, יש לי השתלמות הערב…. הילדים חייבים אותך בבית". הוא מדבר ולי בא לבכות. סגרתי את הטלפון, ואז ראיתי אותה, את נחמה עם המבט הכחול עמוק, צועדת לה עם הבת שלה בת הארבע שהגיעה למשרד. "הכל בסדר? טיפלתם בהזמנות? אני יורדת עם אסתי שלי לארוחת צהריים. בואי מתוקה שלי. והם ירדו להן במדרגות מקפצות, מאושרות עלי אדמות, רק המחשבה על הילדים שלי מחכים לי בבית ממלאים שוב צלחת בקורנפלקס עם חלב. בא לי להקיא. התיישבתי בכבדות והשעון ואני במירוץ מטורף, כתבה על ספות שנפתחות למיטות, לאן הגעתי, מבחורה מוכשרת שאמורה לכתוב את רב מכר הבא אני מחפשת טיפים לספות שהופכות למיטות…

חיפוש בספרים , וקצת שינויים, ורעיונות שמתגלגלים בראש והנה יצאה לה כתבה מושלמת והיא נשלחה. ושוב קמתי בכבדות ומיהרתי לאסוף את החפצים. והשעון הורה על השעה חמש שיא הפקקים לכיוון הבית. השארתי את הצלחת עם שאריות של מלפפון פרוס על השולחן, ניסיתי לסדר ככה ברישול כדי שהמנקה לא תתלונן שאין במשרד חדר יותר ברדק משלי, ורצתי לכיוון המעלית.
והנה הם יצאו, היא והבת שלה מחזיקות ידיים באושר. מי אכל ארוחת צהריים טעימה עם אמא? ומי בא עכשיו עם אבא ואמא לנסיעה על אופניים? "היי, כבר הולכת?" היא זרקה לעברי שאלה באגביות מעושה, תמיד היא שואלת לא משנה באיזו שעה. מבחינתה כל מי שעובדת במשרד מפתיעה אותה כשהיא עוזבת כשהיא עוזבת. מה את לא נשארת לסחוט את הלימון עוד קצת?? כבר? גחכתי. עד שאגיע הביתה אני מזכירה לך יעברו שעתיים. נסיעה טובה. היא איחלה לי ורצה עם הבת היחידה שלה (שנולדה לאחר שנים של תפילות ואין סיכוי שהיא תבין אמא למשפחה ברוכת ילדים) לחדר הישיבות שם תצייר איתה את הציור השבועי שיתלה על המקרר במטבח.

סוערת כמו ים שוצף קוצף ובכי 'מתרונן' בלב רצתי לי במדרגות מתוסכלת, שונאת את עצמי ואת כל העולם הנפוח הזה.