"תמיד הייתי שכירה". מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי כל חודש לבוא ולקבל את צ'ק המשכורת. תמיד הסתכלתי על העצמאים בניד ראש מהול ברחמים. אין להם את הפריבילגיה של לקבל את הצ'ק. נכון, יש להם גם זכויות, לפעמים הצ'ק שלי הוא תשלום אחד שהם משלמים במסעדה יוקרתית.ועדיין, יש משהו מנחם בצ'ק החודשי.

הבוקר הגיע, ואיתו החלומות מחשבות והדילמות של שכירה \ עצמאית. הכנתי לי כוס קפה ריחני של בוקר עם מאפין פיסטוק מעוטר בקרם לימון, מהסוג שמלווה את הבוקר ומעניק תחושה של תקווה. גם אחרי הקפה ומאפין הפיסטוק רעדתי כשישבתי מול מחברת נוספת. האם אני נכנסת להרפתקה מסוכנת? "תשמעי, הייתי בתסריט הזה", דוד שלי מנדי, שחצה זה מכבר את גיל הפנסיה ישב ליד השולחן במטבח שלי והתענג על עוגת תפוחים וכוס תה. כן, ידעתי משהו, אבל לא ידעתי את כל השתלשלות המאורעות. רק שמעתי שמועות, כמו כולם, וטעמתי בחגים את המאכלים המיוחדים של הדוד שלי.

"שבי", הוא ביקש ממני להפסיק להגיש לו מיני מאכלים, רק לא ידע שקניתי בקונדיטוריה הסמוכה שלל כיבודים כדי לעמוד בסטנדרט שלו. "אתה יודע, אמא הפתיעה אותי", אמרתי לו.
"לא רק אותך…", הוא גיחך. "אתה יודע למה אני מתכוונת", כמעט והוצאתי את המחברת מהמדף העליון, אבל משהו עצר אותי. "יש דברים שלא כדאי להראות", קול פנימי אמר לי. "בטח שאני יודע", הוא התעקש. "קשה קשה, אני מתגעגע אליה, כולנו מתגעגעים", הוא התרפק לרגע על זכרה.

הוא גדול מאמא שלי, הדוד מנדי. הסתכלתי עליו, החיים שרטו לו קמטים על הפנים, סיידו לו את הזקן אבל העיניים שלו לא נפגעו, הן נותרו תמיד עם הזיק המואר. "יהלום מוכשר", אמא הייתה מגדירה אותו, "בלב שלו יש אור שלעולם לא יכבה". נזכרתי בדבריה כשהסתכלתי עליו. דוד שלום היה מאותם אנשים שלא הצליחו לממש את הכישרון שלהם. מגיל צעיר אהב את המטבח. בחגים, ובעיתות שמחה, כולם ידעו- שלום במטבח.

לימים מנדי פתח מסעדה. כולם דיברו על המסעדה שלו. הוא היה מסעדה אחרת, כזאת שבמגזר שומרי המצוות לא הכירו קודם, עיצוב מוקפד, ריהוט עדין ויחד עם זאת תופס את העין. הקירות היו מחופים בעץ, ריבועי שיש אדומים בכניסה. ואזה גדולה בקצה החדר, ומנורות קטנות שהפיצו אור ירקרק מסקרן. הכלים, אוי הכלים, אם יש דבר אחד שדוד מנדי מצטער עליו עד עצם היום, אילו הכלים שרכש. כמה התגאה בצלחות הלבנות הגדולות שהכילו את המנה העיקרית כולל הקישוטים והתוספות. הוא חרש רשתות של כלים עד שהתאים כל כוס למזלג.
המסעדה שנפתחה בקול רעש גדול זכתה להדים רבים ולתשבחות בקרב הקהילה עצמה, וגם מחוצה לה.

לצד המאכלים היהודים הקרפיון המסורתי, ורגל קרושה רוטטת, הוא הגיש בשר לשון ברוטב פירות עדין, קישים קטנים ממולאים, עלי גפן מדויקים וקינוחי פרווה שהותירו סחרחורת טעמים שהגיעה עד לראש. אבל אז, רק שלוש שנים אחרי הפתיחה החגיגית, החלום קרס. מצב התיירות בארץ הגיע לשפל דרגה עקב מתקפות טרור, אנשים החלו לצאת פחות ופחות מהבית וחזרו לקשקש בסירים שלהם. המסעדה שהייתה אתר מבוקש וזכות קיומה עמד בעיקר על תיירות חוץ, החלה לספוג הפסדים. עוד הפסד ועוד אחד, והימים הטובים בהם הסתובב שלום עם חיוך על הפנים הפכו להתרוצצויות בין בנקים בבקשה לעוד הלוואה, עוד אשראי. וחלום חייו קרס.

הנושים דפקו, הספקים דרשו, והגיע היום השחור ודלתות המסעדה נסגרו, המפתחות הוחזרו לבעל הבית. הכלים היפים, הסטים הרבים פרי עמלו נלקחו בידי ההוצאה לפועל. דוד מנדי הבטיח שלא ישלח ידיו בעסקים, הבטחה שהחזיקה מעמד מספר חודשים, עד שמשקיע הצליח למשוך אותו למיזם נוסף שקשור באוכל. והמיזם הזה גם נכשל. "את יודעת אחיינית שלי", הוא הסתכל עלי. "אני למדתי בדרך הקשה, השקעתי והפסדתי, עד שהבנתי שאסור לי להיות עצמאי, אני שף מעולה, יש לי תעודה, נכון. אבל עלי להיות שכיר", דוד מנדי לגם את התה שלו. הוא כבר יצא לפנסיה אחרי שנים בהן עמד מאחורי התנור הלוהט. סיים את הקריירה שלו שהתחילה בקול רעש גדול.

"אני זוכה לשמוע קול תורה, וזה העיקר לא"? היה מנחם אז את עצמו. הוא המשיך ללגום את התה, ואני שהזמנתי אותו כדי לקבל עצות והחלטה לקפוץ למים של עצמאות התחלתי לרעוד.
ואני לא יודעת למה, אבל אז נפלה לי צלחת מהיד והתנפצה על הרצפה.