המונית גמאה את הדרך אל המלון. היא שטה לה לצד פנסי רחוב מסוגננים ופתחי בתים מעוצבים, מלאי שיק כמעט כמו האנשים הצועדים מעדנות ברחוב. פאריס בהתגלמותה. בטיסה, בדרך לפריז, הספקתי להציץ במחברת וחשבתי שברגע שאניח את המזוודה בחדר במלון אתיישב ליד הטלפון ואנסה לאתר את גברת הורוביץ, שמוצאה בצרפת. עכשיו עמדנו בפתחו של מלון בוטיק קטן הסמוך לארמון האליזה. הנהג סייע לנו לפרוק את חפצינו, לקח את התשלום המגיע לו והפליג לדרכו. "הלו, אר יו דה זורנליסט?" קידמה אותנו פקידה חייכנית. "דיס איז דה קיז אוף יור רומ'ס", המשיכה והובילה אותנו אחר כבוד לחדרים שלנו. "הי", נפנפה מולנו פאני, אחראית הקבוצה שהובילה את סיור הסוכנות מישראל. "לכו להתארגן ולנוח, בשש בערב תרדו בחזרה ללובי, שם יקבלו כל הסוכנים תדרוך לקראת הסיור שלנו".מי יכול לנוח? החדר היה הרבה יותר מרווח מיטות אפריון רחבות פיארו אותו, ומצעי סאטן שמישהי, ולא אני, עמלה לגהץ כיסו אותן. הווילונות היו רקומים בחן מיוחד, שולחן הטואלט והמראה הענקית והמצוחצחת שהשלימו את תמונת הקטלוג החי.

"הגעתי למטרה מסוימת, אסור לי לשכוח", הזכרתי לעצמי.  "אני מנסה לאתר את המקור של המתכונים", ניסחתי שוב את המטרה, "כדי לא להתבלבל". אני רוצה לבנות את העתיד שיבנה את העבר שאמא שלי ניסתה לברוא מחדש", התפלספתי, אבל הרקע שסביב התאים למחשבות המפותלות והמסוגננות בכבדות נוטפת רגש.
"הנה, באים לאסוף אותנו", האיצה בי עליזה. "אחרי שתתרמי את חלקך למטרת המסע שלשמו הזמינו אותנו, יהיו לך יומיים שלמים לחיפושים ותהיות ושורשים", קבעה לי את סדר היום.

לאחר שהתכנסנו בלובי, רעננות, הובלנו באוטובוס מפואר ומאובטח אל האולם. האולם היה מואר ועמוס ואני כמעט שכחתי מה אני עושה כאן. "ברוכות הבאות", הודיע הקול מהבמה. חוברת קטנה חולקה לנו, ואני הבטתי סביב. "תפסיקי לחלום, תתרכזי", לחשה עליזה לעברי. היא הרגישה כמו ביבי סיטר הממונה לשעשע את ילדי השכנים בגינה תמורת חמישה עשר שקלים לשעה, וניסתה להצדיק אותם. הזדקפתי, אספתי את המחשבות הפזורות, אני חייבת להתעשת, אסור לי לחלום. הכרחתי את עצמי לפתוח את החוברת ולקרוא. העתק כתבה היה מצולם בעמוד הראשון: "שלשום יידו אלמונים בקבוק תבערה אל בית ספר יהודי בפרבר של פריס, קרטייל. אחת הכיתות עלתה באש, אולם לא דווח על נפגעים. בתקרית נוספת נעצרו שלושה בני אדם בחשד שיידו אבנים אל בית כנסת סמוך. ממשטרת צרפת נמסר כי עדיין לא ידוע אם יש קשר בין שתי התקריות. הקונגרס היהודי האירופי גינה את ההתקפות וכינה אותן 'אנטישמיות'. נשיא איחוד הסטודנטים היהודים בצרפת, אמר כי האירועים בקרטייל "מסכמים שנה שחורה בהיסטוריה של היהודים בצרפת'. משטרת צרפת תגברה את השמירה על מוסדות יהודיים בעקבות שני מקרי תקיפה".

קראתי לאט, כמו עולה חדשה, אפילו שהטקסט היה כולו עברית. המחשבות הפכו אותי לדיסלקטית וכשאחזתי בשורה החמישית- סיימו כולם כבר לקרוא. התקשיתי לדמיין את התקריות האנטישמיות שקרו כאן בתקופה האחרונה. איך ייתכן שברחובות הצדדיים הקסומים האלה מסתובבים אנשים ובראשם מזימות אפלות ורצחניות?
עלעלתי בחוברת, ומצאתי פרטים נוספים על התקריות ועל עמדת צרפת ופעולותיה. ניתן היה להבין בקלות שסיבת האירוח שלנו בפריז היא ניסיון להציג בפנינו את עמדתה הרשמית של צרפת כלפי היהודים וישראל. "את עיתונאית, נכון?" השאלה הופנתה לעברי באנגלית במבטא צרפתי כבד. השתררה דממה, וכל המבטים הופנו אלי.
קפאתי על מקומי, רעדתי כמו אותה רגל קרושה במטבח של אימא "כן.. בערך… באתי לצרפת למצוא שורשים יהודיים". גמגמתי בארשת רשמית. לא הייתי בטוחה שטון הדיבור ומראה הפנים היוו שילוב מוצלח.

"סי וו פלה", אישה נעימת מראה בחליפה אלגנטית הציעה לנו קלסר בורדו קטן ומעוצב, שאותיות זהב וסמל מדינת צרפת מוטבע עליו. "כאן תמצאו את לוח הזמנים של שהותכם בפריז", אמרה. "עליזה, אני חייבת לך תודה", הרגשתי שאני חייבת לומר לה את זה. אבל לא התאפקתי והמשכתי מייד: "מחר, אני חייבת לחפש את גברת הרשקוביץ". "חכי, תיהני זאת רק ההתחלה" היא חייכה אלי, ואני מיהרתי לעלעל במחברת בפעם המיליון ואחת.