סיימתי את הפגישה, לקחתי ממנה מתכונים, ויצאתי לרחוב. משהו חסר לי בפאזל, ניסיתי להיזכר בסבתא מינה, ניסיתי לחשוב מתי לאחרונה שמעתי עליה ועל המתכונים שלה. עברתי ברחוב וראיתי שלט של כשרות יהודית. החלטתי להיכנס פנימה. בשעה הנעימה הזאת, טיילו קרני שמש צהובות בין צלחות הכיבוד שהוגשו לשולחנות. לפחות ידעתי מתי להגיע, גם אם לא התכוונתי. "אז מה את עושה כאן, בצרפת, עדי?" שאלתי את הבחורה הישראלית שהתיישבה ליד השולחן. "אני מחפשת את עצמי". "את מה?" "נו, את יודעת. אני אחרי צבא. כבר טיילתי במזרח הרחוק, אבל ההורים שלי השתגעו מדאגה. החלטתי עם עוד כמה חברות להגיע דווקא לכאן, ללמוד, לטייל, לעשות קצת חיים. בשביל ההורים שלי פריז זה לא סוף העולם והם רגועים שאני כאן". היא הסבירה וצחקה צחוק משוחרר. "בינתיים, למי בוער משהו?נטייל, נסתובב, נמשיך לראות עולם, נחפש משמעות לחיים שלנו". קשה היה לי לדעת עד כמה עדי רצינית. רגע היא מרצינה ובמשנהו מתגלגלת מצחוק. "ואת?" "יעל, מישראל". "כמה זמן את עוד בצרפת? מה את מחפשת כאן?"

אופס. היא שאלה את השאלה הלא נכונה. לו יכולה הייתה לשמוע את הכפתור עליו לחצתי, כפתור ה'אין לי מושג ירוק'. "מה, את רצינית? ככה השארת בעל וילדים בבית ויצאת לך?" היא בחנה אותי בפליאה. "מילא אני, לוקחת קצת חופש מההורים שלי. יותר מהם אין לי בעולם. עוד לא החלטתי לאן להירשם כדי ללמוד, והאמת? אני גם לא סגורה מה לעשות הלאה. ואת צעירה, אבל מסודרת לגמרי". מסודרת לגמרי? אני מביטה לרגע מחוץ לקונכייה איך הייתי אני מרגישה במקומה של עדי? לא יכולה לדמיין את עצמי פרפר מעופף כזה, חלילה. "הו! חוקרת?! כבוד גדול הוא לנו לארח אותך כאן!" זו היתה אשת מנהל המקום שביקשה ממני להצטרף ולשמוע על חנוכת הספרייה החדשה ועל הפעילות העתידית באולם ההרצאות. "אולי יעניין אותך לפגוש את השפית שמתנדבת לבשל אצלנו פעם בשבוע ארוחה? היא סיפור מרתק!" בזמן אחר הייתי קופצת על המציאה. אבל עכשיו, פשוט לא היה לי כוח.  הגברת המשיכה: "גם החיים שלה מגוונים. מורכבים מטעמים שונים בדיוק כמו העיסוק שלה. את תחזרי לארץ עם שלל נוסף למחקר שלך. ו… אל תשכחי לשלוח אלינו עותק!" עותק. מתי בכלל אחזור? מתי בכלל אפתח את הקייטרינג שלי, ואולי אוציא ספר בישול שיאגד גם את הסיפורים האבודים? עוד לא הספקתי לאשר את העניין, וכבר דילגה לעברנו אישה גבוהה ומאירת פנים.

"נולדתי בצרפת", סיפרה סופי עוד לפני ששאלתי. העיניים שלה ברקו ואני העברתי מבט אל חזותה המאורגנת. היא שידרה סדר ורצינות, שני דברים חשובים בשבילי כעת."אבא שלי אהב לבשל. אני זוכרת את עצמי, ילדה קטנה מתלווה אליו מידי פעם לעבודתו במסעדה. הוא היה השף הראשי שם. מטבח גדול ויפה, מסודר. מקרר ענק ובו מיכלי שמנת עשירה לצד פטריות שמפיון טריות, ובמדף אחר בשר בקר חתוך וארוז, ובמרתף – חביות עץ אלון עם יין משובח שחבר שלו, יינן מוכשר, היה מופקד עליהן". היא ניסתה לצייר לי במילים את המולת המטבח הצרפתי.

"המסעדה היתה יוקרתית ומבוקשת. ההזמנות רצו מחדר האירוח האקסקלוסיבי המעוצב, אל המטבח שבו בו זמנית עבדו מספר טבחים על הסירים, המרחשות והמחבתות. על השיש עצבו את הצלחות והגישו מנות גורמה. הכל רץ כמו סרט נע ואבא שלי פיקח על הכל". מצאתי את עצמי מקשיבה מרותקת, שוכחת את העט, את טייפ המנהלים הקטן, את עצמי ואת הבעיות שלי. סופי נזכרה גם באמא שלה, ועווית קלה של רחמים התיישבה על פניה. "למטבח בבית, אמא לא נתנה לו להיכנס. זו היתה הממלכה שלה. את מבינה? גדלתי בבית יהודי חמים. לא שמרנו מצוות אבל אמא הקפידה על ארוחת ליל שבת משפחתית עליה היא עמלה כבר מיום חמישי. היא הכינה מטעמים שלא ביישו אף שף צרפתי, אבל אמא האומללה! האורחים שהוזמנו מעולם לא האמינו כי היא עומדת מאחורי המאפים והתבשילים, כולם ייחסו אותם לאבא שלי".

סופי היתה היחידה מבין שלושת הילדים שהלכה בדרכי אביה. "אבא היה מאושר ותמך בהחלטה שלי כשנכנסתי ללימודי בישול. הצלחתי כי הכרתי כבר חלק מרזי המקצוע. ידעתי בדיוק איך לקצוץ את הגזר דק דק ואיך לבנות מגדל מרהיב מפיסות הגזר הדקיקות. ידעתי איך להחזיק את סכין הבשר ובאלו תנועות קוצצים ירקות עליים. ידעתי איך מקרימים תבשילים ואלו תבלינים הולכים עם אלו עשבי תיבול וכמה בדיוק יין למהול במרינדה". עיניה הוארו בהתרגשות כשתיארה את הפלאים שאפשר לחולל עם פלפלים צבעוניים, והבטן שלי התחילה לקרקר כשהיא תיארה את המנות שלמדה להכין. "אהה", הגבתי באדיבות "זה מרתק. תמשיכי". לא שאלתי שום שאלה. השיחה הייתה חד צדדית. בכלל, מי אמר שאני בתפקיד עכשיו?