בימים אלה, אינך ראוי להיקרא עיתונאי טוב או איש תקשורת נחשב, אם אינך אוחז בקשר כלשהו עם כ״ק האדמו״ר מזלאטשוב זצ״ל שהלך בערב שבת לעולמו.

רצוי סרטון איכות, אולי תמונה בה הנך רוכן ביראת כבוד מהולה בקריצה, או לכל הפחות מן הראוי שתאחז בזיכרון חד, מעורר התפעלות ורגש, ובעל זווית יחודית, שלא לומר דרמטית, שאין לשום קולגה אחר בענף.

מאז ומעולם הייתי בעל שאיפות, וברי לי שמקומי הטבעי הוא בקדמת היכל התהילה הברנז׳אי. והנה, למרות שלא זכיתי לאחוז בבדל היכרות עם המנוח זצ״ל, הרי שיש לי בהחלט זווית אישית ראויה להתכבד בה.

שריקת הציפורים של בוקר שישי האחרון, לא בישרה על שינוי שצפוי לחול בשגרה המנומנמת של סוף השבוע. אלא שבחלוף דקות ספורות, התברר כי לציפורים מידת השתוות נדירה, וכי מדובר ביום סוער למדי, בו חזה העולם בהתפרקות ברית האירופאיות, ובשילוח אזרחי בריטניה את ממשלתם להעניק גט כריתות לפדרציה היבשתית.

השעות נקפו. הדיווחים התרבו. טורי הפרשנות כבר נוסחו. אך דבר מתבקש אחד – טרם אירע. וכה כתבתי באחת מקבוצות הוואצאפ, דברים שהתגלו תוך שעות כאינטואיציה נדירה, עד כדי יומרה לכוחות סגוליים המקננים בנפשי הרחבה: ״די מטריד שהאדמו״ר מזלאטשוב ממלא פיו מים ומסרב להגיב לתוצאות משאל העם בבריטניה״, כתבתי.

אתם וודאי כועסים עליי. ׳מניין לך החוצפה והעוז ללעוג לאדם ועוד לאחר פטירתו׳, לבטח אתם ממלמלים בחמת זעם. רגע לפני שתהדקו את לחיצת העכבר בואכה כפתור האיקס המורה על סגירת העמוד, דעו כי בשורות הבאות אכפר על הכל, בכפל, ארבעה וחמשה.

בואו לא ניתמם. האדמו״ר זצ״ל קנה את תהילתו הציבורית בשנתיים האחרונות, בזכות, או שמא בחובת, קבוצת עיתונאים מוכשרת וצינית להפליא. גם כשהקבר הטרי בנתניה עוד לא זכה לקבל לאדמתו את גופת הצדיק, יכולת לראות את אותם עיתונאים בפעילות בידור אינטנסיבית, כמו למשל תיעוד הגבאי שקשר כתרים בסגנון ׳הוא היה צדיק נסתר שהחזיק את הדור׳, או למשל שליפת התואר המבריק ׳בעל הייסורים מזלאטשוב׳.

נוכח ההתנהלות סביב האדמו״ר בחייו ובמותו, הרגש הטבעי שלנו הוא להתקומם. להזדעק על הליצנות, למחות על הביזוי ולתבוע את עלבון הרבי, אבל, האם אכן אלו פני הדברים?האם אין דרך שונה להביט למציאות?

תופעת ממלכת בית זלאטשוב היא נקודת מפגש מרתקת לשני צדדים עתירי כשרון ופכחות. מצד אחד, יהודי צדיק ויקר, איש חביב ומלא חיים ועליזות, שנסיבות חייו לא הועידו אותו לאושר גדול ולתהילה.

מן העבר השני, ניצבת עדת עיתונאים מוכשרת להחריד, מלאת אנרגיות ואנדרנלין, כמויות יצירתיות חבויה וכישורי קופירייטריות גנוזים. כל אלו לצד הכח הטמון במקלדתם, הולידו את הצורך באובייקט ראוי לפריקת מלא יכולותיהם.

מהתרשמותי, האדמו״ר זצ״ל לא היה כלל טיפש. הוא ידע היטב את נפש ״חסידיו״, את המחיר הכולל של פרסומו, את הדמות שהוא הפך להיות, והוא זרם עם זה. לא בגלל תמימות אלא דווקא להיפך, בגלל פקחות יהודית בריאה, חוש הומור נטול נחיתות ושמחה נטולת מעמסות של מה יגידו או איך זה נראה. סוג של אמירה: ׳זה נחמד לכם? זה מסתדר לי? אז בואו נהנה יחדיו׳.

•
כמו שכל בדיחה טובה מיוחסת מיידית להרשל׳ה המיתולוגי, הרבה מאמרי חכמה מתייחסים, להבדיל, לרבי מקוצק זצ״ל, בלי שמילותיהם חלפו בכלל במפתנו של השרף. כזה הוא גם המשפט הבא: ׳האדם זה לא מה שהוא חושב שהוא, זה לא מה שאחרים חושבים עליו, אלא מה שהוא חושב שאחרים חושבים עליו׳. לאמר, אנחנו נותנים משקל עצום ומוגזם לדרך שבה אנחנו נתפסים בעיני אחרים.

וכאן, מגיע רגע הרצינות, והלימוד האמיתי שלי מממלכת בית זלאטשוב והאדמו״ר המנוח.

החיים שלנו עמוסים ומלאי אתגרים ומהמורות. אם לא די באתגרים האוביקטיביים שהחיים מזמנים לנו, אנחנו מעמיסים עליהם כמויות עצומות של חששות מאיך המעשה שלנו יראה בעיני השכנים, איך ההתנהגות שלנו תיתפס בקהילה, מה יגידו בבית הכנסת או איך ניחשב ברשת החברתית.

יכולתי להביא דוגמאות גדולות כמו שידוכים טובים שאנחנו דוחים או הזדמנות פרנסה שאנחנו מפספסים רק בגלל הסטטוס, המעמד והחשש משמא יאמרו. אבל נראה לי כדאי להתמקד בדברים הקטנים, כמו הדקות היקרות שהנסיעה באופניים יכולה לחסוך לנו, או ההקלה הגדולה שבלבישת מנשא לתינוק, דברים שנימנע מהם בגלל איזה שהם מוסכמות וחשש מפאדיחות.

אם יש דבר שאקח לעצמי מהאיש הגדול שהלך השבוע לעולמו, זה היכולת לא לקחת אותך ברצינות גדולה מדי, לא להעניק משקל גדול לאיך אתה מצטייר בעיני אחרים, להפסיק לכבול את הצרכים והרצונות שלך בשלשלאות של מוסכמות חברתיות ותבניות חסידיות.

כי האדמו״ר מזלאטשוב הוא מורה דרך לחיים מאוזנים, להבטה למציאות נכוחה, לקחת מהחיים את מה שתוכל לקבל מהם ביושר, ולא להפסיד אותם בגלל האף המתעקם של הזולת.

תנוח בשלום על משכבך רבי. חשבנו שצחקנו עליך, כנראה שאתה צחקת על כולנו.