האולם מלא ב- 150 נשים ויש שקט. ההרצאה קולחת, כולן יושבות, כותבות, קשובות. זו הפגישה השנייה בסדנה, שאני מעבירה בארגון "תובנות" וכבר קיבלתי תגובות אוהדות. אני מודה לקב"ה שמאפשר לי להעביר הלאה תובנות מחיי לנשים אחרות.

באמצע ההרצאה אני מבחינה בתנועה חשודה, אולי רק אני ראיתי. אישה קמה בדממה מכיסאה, ויוצאת מן האולם. בדרך היא מחזירה את הדף שבידה למקומו. היא לא אומרת דבר, אבל אני מקבלת ממנה את מסר: "זה לא נראה לי". אני שואלת אותה בראשי: " מה? מה לא אהבת?" אין תגובה…"מה לא היה נכון לך?", ושוב שקט.

בכל הסדנאות שלי אני מתריעה מפני שני הפחדים שחוסמים אותנו: הפחד שיחשבו שאני אפס והפחד שלא יאהבו אותי. והנה, השם זימן לי מפגש עם הפחדים הללו בדמות אישה אחת, מתוך 150, שאולי לא אהבה. שאולי קלטה שאין בי דבר משל עצמי.

ההרצאה ממשיכה, ואני מניחה לאישה ולי. אלה היו שתי שניות מתוך נצח שקיים בי. שתי שניות שהציפו את האין והאפס, שהוא נחלת כולנו. והפחד מהכלום הזה עוד מנהל אותי, ולו לרגע קט.

ההרצאה מסתיימת. נשים ניגשות אליי, מרעיפות אהבה ומילים חמות. מספרות על שינויים, מתייעצות. במקום הזה אני יכולה לספור לפחות 149 הצלחות, ויש עוד ועוד, ובכל זאת האישה הזאת צרובה בזיכרוני.

כמה אנושי. מתוך שפע ההצלחות, מתוך סל מלא בתובנות, תמיד יציץ אלינו ההפסד הקטנוני, שיגנוב את ההצגה, ויהרוס את החגיגה. כמה אנושי לשים בצד את כל מה שיש, לטובת אין אחד פצפון. ובאמת, יש לנו המון.