שלום לך,

קוראים לי יוסי ואני כמעט בן חמש, זאת אומרת בן רבע לחמש, כי בעוד שבועיים ושני ימים אני יהיה בן חמש.

עכשיו לילה ובחוץ חושך, דבורה'לה אחותי הגדולה בת ה-12 יושׁנֶת ואני כותב לך על המכתבייה שלה את המכתב הזה ליד מנורת לילה כי אני לא יכול להירדם אחרי מה שעבר עלי היום.

זה הכל בגלל רפי.

אח שלי רפי הוא בן 8 אבל מתנהג ממש כמו תינוק. הוא לא הולך בכלל. ולא יושב נורמאלי, ורק מרגיז כל היום וצריך להחליף לו בגדים שמתלכלכים ולהאכיל אותו בבקבוקים והוא נושך בשיניו החזקות וקורע ומלכלך. פעם אפילו דבורה'לה כל כך כעסה עליו כי הוא קרע לה יצירה אז היא אמרה לאמא שצריך לשים אותו בגן חיות וזהו. אמא נהייתה נורא נורא לבנה והסתכלה על דבורה'לה בעיניים של זכוכית שלא רואים בהם כלום ובפה פתוח שכאילו נפל לה הסנטר. אחר כך היא נכנסה לחדר שלה להרבה שעות והיינו בשקט כי ראינו שהיא לא מרגישה טוב. כשהיא יצאה בסוף-בסוף עם עיניים אדומות, היא ליטפה לדבורה'לה את הראש ואמרה לה שהיא מבקשת ממנה שאף-פַּם אף-פַּם לא תגיד ככה יותר שצריך לקחת את רפי למקום הזה שהיא אמרה כי גם רפי הוא ילד שלה וכשאומרים עליו ככה היא עצובה מאוד.

זה היה מאוד ממזמן. מאז אפילו פעם אחת דבורה'לה לא אמרה ככה על רפי אפילו שהוא מרגיז אותנו כל הזמן וגם נשך את דבורה'לה פעם שהיו צריכים לנסוע איתה בלילה לחדר המיונים של הבית הַחולים לתפור לה את האצבעות והיא צרחה נורא מכאבים, אבל לא אמרה על רפי את המילה גַנְחַיוֹתּ כי העיניים של אמא ביקשו ממנה כל הזמן שהיא לא תגיד.

אבל אתה בטח שואל מה קרה היום ולמה אני לא יושֶׁן בשעה כזאת'י מאוחרת שגם דבורה'לה ואבא ואימא ואיציק ושרה'לה ואפרים וינקי ישנים.

למען האמת, זה לא התחיל היום. רק ביום ראשון בלילה. והיום כבר יום רביעי. ביום ראשון בלילה, קצת מאוחר, אבא ואמא ישבו במטבח ודיברו ואני שכבתי במיטה שלי וחשבתי מחשבות כמו שאני אוהב לפעמים. ופתאום שמעתי אותם מדברים. אז עשיתי את עצמי שאני יושן חזק וכופפתי את הברכיים לבטן שיהיה לי שקט בראש כדי שאוכל להתאמץ לשמוע מהמטבח מה שהם דיברו.

אבא אמר לאימא: חשבתי לחגוג קצת בשבת, לנסוע להורים עם כולם, הם חוגגים יובל, עד מאה ועשרים אם ירצה השם.

אמרה אמא: אני לא רואה סיבה לחגוג, אני לא מוצאת טעם.

אז אבא שאל: למה? זה אירוע משמח. כולם יהיו שם. ברוך השם יש על מה להודות.

אמא השתעלה ואמרה: מאז שרפי נולד אני לא חוגגת. ממתי שרפי נולד לא פתחתי אפילו פעם אחת את האלבומים של החתונה שלנו. אני לא מסוגלת. פשוט לא מסוגלת.

למה, שאל אבא.

אז אמא נאנחה ואמרה: באלבומים היינו כל כך תמימים ושמחים. היו לנו חלומות ושאיפות ותפילות על הבית הנהדר שנקים. רואים אותנו שמחים בשמחה שלעולם לא תחזור. זה שובר לי את הלב. פשוט שובר לי את הלב. תעשה לי טובה אל תחגוג כלום. עבר יובל, יופי. אין לי כוח לחגיגות.

ואז שמעתי שהמקרר נפתח ואבא הוציא בקבוק סודה, מברך שהכל ושותה כוס. ואחר כך הוא אמר לאמא: אני חושב שזה חשוב לילדים. לאיציק, לדבורה'לה, ליוסי, לאפרים. הם חייבים לחיות חיים של ילדים רגילים.

אמא  אמרה: חיים רגילים? נו באמת. החיים שלנו כבר מזמן לא רגילים!

אז אבא אמר: נכון, אבל עד כמה שאפשר. מה שבידינו לתת להם.

אמא חשבה ואמרה: טוב, בשבילָהם. בסדר. אבל מה יהיה עם רפי? איך אפשר לחגוג כשרפי פה?

אבא אמר לה: אל תדאגי, סיכמתי עם 'רְפִיעֶה ושִׁיעֶ' – שזה כנראה שם של שני אנשים – והם אמרו שהם ייקחו אותו מיום שישי בבוקר עד מוצאי שבת.

"אה, באמת? באמת? הם יקחו אותו? אז תגיד ככה. טוב. סגרת הכל…", אמא התלהבה ממש וכמעט העירה אותי בהתלהבות… "אם הם לוקחים את רפי אני רגועה. פתאום אמא התלהבה עוד יותר ואמרה לאבא: אם ככה כדאי שנעשה לילדים הפתעה רצינית וחגיגה יפה ונזמין את ההורים שלך אלינו, לכאן. יחד עם כולם. נחגוג שבת אחת נורמלית במשפחה שלנו.

אני כיסיתי את השמיכה מעל הראש והתחלתי לשמוח מתחת לשמיכה כי מאז שרפי נולד לפני שמונה שנים, סבא וסבתא אשדוד וסבא וסבתא ירושלים עוד לא באו לבקר אצלנו בבית אף-פַּם. הם הפסיקו. ולכל החברים שלי בכיתה סבא וסבתא שלהם כל הזמן באים לבקר אותם. כל כך שמחתי, שרציתי להעיר את דבורה'לה אבל התאפקתי אז נתתי בעיטות של שמחה לשמיכה שלי.

ביום שני אחרי הצהריים כשדבורה'לה חזרה מבית הספר אמא סיפרה לכולם, גם לאיציק, ולאפרים, ולשרה'לה ולי שבשבת אנחנו חוגגים בבית עם אורחים חשובים ושמחים, סבא וסבתא. אני עשיתי את עצמי שאני לא יודע ושמחתי עם כולם כאילו שזה הפתעה גם לי.

היינו מאוד מרוגשים ודיברנו בטלפון עם סבא וסבתא והזמנו אותם אלינו לשבת. חשבתי שהם אפילו לא מכירים את הבית שלנו איך הם יבואו. אבל הם גדולים והם יודעים לבד את הדרך. סבתא הבטיחה לי מלאן-מלאן ממתקים. וסבא אמר שהוא קנה לי כיפת קטיפה חדשה עם השם שלי.

בשקט בשקט דבורה'לה אמרה לי שצריך לקנות מתנה לאבא ולאמא ושאני יביא לה דמי כיס מהקופה שלי. לקחתי את כל הכסף שהיה לי במגירה ונתתי לה בסוד שזה יהיה הפתעה לאבא ולאימא מה שהיא קונה להם. ואפילו שרציתי לקנות ווקי-טוקי וויתרתי לאמא ולאבא שיהיה להם שמח בלב כי לאימא לא היה שמח בלב מאז שרפי נולד ואולי אם נקנה לה מתנה היא לא תהיה עצובה והיא תשמח להסתכל באלבומים שהיא ואבא היו פעם שמחים באמת.

*

שבר על שבר – – –

ביום שלישי בלילה אבא הגיע הביתה מאוחר וסגר את הדלת של המטבח כדי לדבר עם אמא. אני עוד הייתי ער במיטה שלי ותכננתי מה אני אראה לסבא ואיך אני אראה לו את הדרך לבית הכנסת בשבת. אבל הם חשבו שאני יושן. ושכולם יוֹשנים. ואז אבא אמר לאימא: מצטער, אבל רפי יהיה איתנו בשבת.

מה? צעקה אמא בתדהמה.

אבא אמר: הם הודיעו לי פתאום שהמלונית סגורה בשבת כי אין מתנדבים. זו שבת-שירה וכולם נוסעים. אין מי שישגיח על רפי.

אני לא מאמינה. אמרה אמא והקול שלה היה נמוך כזה ומפחיד. לא, לא, לא, אל תגיד לי את זה. עד שהכנתי את הילדים. מילא ההורים שלנו עוד יעמדו בזה. אבל איציק ודבורה'לה ויוסי ושרה'לה ואפרים ממש יישברו. אנחנו לא עושים להם את זה.

אין ברירה אמר אבא.

לא, לא, לא אמרה אמא. אני מרגישה שאני נשברת, אני פשוט נשברת. אם התוכנית הזאת של השבת מתבטלת, זה מעבר לכוחותיי, לא אעמוד בזה. מילא אנחנו, מה שנגזר, נגזר. אבל הילדים. צדיקים שלנו. איך נעשה להם את זה?! זה שובר אותי. היית צריך לראות את האושר שלהם היום. הם מרחפים באוויר. פשוט מרחפים. אמא כמעט בכתה, רק כמעט. שמעתי על הקול שלה.

נבהלתי נורא. כיסיתי את האוזניים שלא ישמעו, אבל כבר שמעתי. איך אימהות יכולות להישבר. מה יקרה לאימא אם היא תישבר. פעם שברתי כוס אז אמא לקחה מטאטא ואספה את הרסיסים ביעה. פעם דבורה'לה שברה טייפ וזרקו אותו לפח. גם רפי שובר הרבה דברים ואנחנו זורקים אותם. אם אמא תישבר מה יעשו איתה. יאספו אותה במטאטא? יזרקו אותה לפח? אף פעם לא ידעתי שאמהות יכולות להישבר. אמא'לה איזה מפחיד. ומה יהיה איתי. לא תהיה לי אימא? מי יכין לי יומהולדת? מי יכין לנו ארוחת צהריים אם אימא נשברת? ואיך יסחבו את השברים לפח? וכל החברים שלי יראו שהשברים בתוך הפח ויצחקו עלי. אני מפחד. לא. אני לא רוצה שאימא תישבר. אבל אז אימא אמרה עוד פעם: אם רפי פה בשבת הזאת אני פשוט נשברת. לא בגללי. בגלל הילדים.

התחלתי לפחד מהחושך אבל לא קראתי לאמא כי פחדתי שאולי היא התחילה להישבר כבר והיא תישבר לרסיסים בדרך לחדר שלי. פחדתי.

*

דרוש: מלאך אלמוני

בבוקר היה לי קשה לקום אבל פתאום נזכרתי מה היה בלילה וקפצתי מהמיטה. ראיתי שאמא במטבח מורחת לנו ממרח בפרוסות של הלחם והיא מאוד בשקט ולא אומרת לנו בוקר טוב. רק עצובה כזה. חשבתי שאולי היא פוחדת כי אולי גם היא בעצמה לא רוצה להישבר כמו כוס מנופצת וכמו טייפ מקולקל.

הלכתי לבית הספר ופתאום נהיה לי רעיון בראש. כשנגמר הלימודים בצהרים התחבאתי להסעה ולא באתי להסעה בכלל. אחרי שהאוטובוס נסע יצאתי מהבית הספר לבד ברגל והתחלתי לחפש טוב-טוב את המלאך הזה. נו, אתה יודע, המלאך הזה שבא אלינו הביתה לפני ראש השנה ולקח את רפי איתו. זה היה בערב ראש השנה, אמא רחצה את רפי, סירקה אותו, הלבישה אותו יפה והכינה לו תיק גדול. ואז דפקו בדלת שני אנשים ואבא פתח וחייך ואמר "כל הכבוד לכם". עמדו שם שתֶּי אַבּוֹת ואמרו: באנו לקחת את רפי.

אמא בצד אמרה: "תודה רבה לכם, אשריכם" ואז פתאום אימא פרצה בבכי ואני התביישתי ורצתי לחדר שלי ושמעתי שאמא אומרת להם מתוך הבכי "תזכו למצוות. תכתבו לנו את השמות של הילדים שלכם ונתפלל עליהם בראש השנה". אבא עמד בסלון וניסה לחייך ואמר: "זה בסדר, הם ממהרים, לא נעכב אותם. הנה רפי. חג שמח רפי'לֶה מותק". אבל אמא אמרה בבכי: "לא. לא. אני רוצה להתפלל על הילדים שלהם. בזכותם אני יכולה להתפלל בראש השנה אחרי שבע שנים שבכלל לא התפללתי". אבא אמר: "זה בסדר אסור לנו לעכב אותם. הקדוש ברוך הוא כבר יודע את השמות של כולם". ואז אחד מהם נכנס הביתה, הרים את רפי בידיים החזקות שלו, אמר לו "שלום רפי הצדיק, החבר שלי", השני לקח את הכסא הגלגלים ואת התיק הגדול שאמא הכינה – והם ירדו במדרגות.

כשהדלת נסגרה, אמא אמרה לאבא: הם מלאכים. אני אומרת לך הם מלאכים. ואז ראיתי שאבא מנגב את העיניים שלו ולא עונה.

*

עכשיו אני הולך על המדרכה ומחפש את המלאכים אלו. אני ימצא את המלאך ויגיד לו שיבוא לקחת את רפי לשבת בשביל שאמא שלנו לא תישבר כמו כוס וטייפ מקולקל. אני זוכר איך הוא נראה בדיוק. גבוה. עם קפוטה של שבת. עם זקן. עם פיאות גדולות. אני בטח ימצא אותו.

אנשים מסתכלים עלי. אבל לא אכפת לי. אני הולך מהר מהר כדי למצוא אותו לפני שיהיה השבירה של אמא שלא יצטרכו לזרוק אותה לפח במטאטא. עברתי כבישים ברמזור אדום כי מיהרתי. אוטואים צפרו עלי חזק. ואיש אחד שאל אותי: "ילד. איפה אמא שלך?" אבל אני רק בדקתי אותו וראיתי שזה לא המלאך אז המשכתי ללכת הלאה ולבדוק עוד אנשים. בתחנה של אוטובוס היתה סבתא אחת שאמרה "יש כאן ילד שנאבד" אז התחלתי לרוץ ולברוח ממנה מהר. ופתאום נהיה לי חם מאוד והייתי מזיע חזק אבל לא אכפת לי אני ממשיך לחפש את המלאך עד שאמצא אותו שייקח כבר את רפי. והלכתי המון המון המון שנהיו לי כואבות הרגליים אז התיישבתי על ספסל והסתכלתי על כל המכוניות שנסעו מהר בכביש ובדקתי חזק אולי המלאך יושב בתוך איזה מכונית.

– – – עד שפתאום העירו אותי אנשים והיה חושך גדול של לילה, ושמו לי פנס חזק על העין. אז צעקתי: "תעזבו אותי אני מחפש את המלאך שייקח את רפי". והדוד אמר במשדֵר שלו: "כן, זה הוא. זהו, מצאתי אותו". האנשים הרימו אותי ושמו אותי באוטו עם סירנה ונסעו איתי מהר מהר עד שבאנו לבית והיו הרבה אנשים למטה. כשפתחו את הדלת של המכונית אבא רץ ותפס אותי בחיבוק "איפה היית? יוסי. איפה היית יוסי שלנו? כל כך דאגנו לך!", הוא אמר, והייתי כל כך עייף אז לא עניתי ומיד עלינו הביתה ששם אמא השגיחה על רפי, להראות לאימא שמצאו אותי. אימא בכתה כל כך חזק ואמרה לי: "יוסי, יוסי המתוק שלי, צדיק שלי, איך הלכת לאיבוד".

הפה שלי התחיל לבכות בלי כוונה ואמרתי: אמא זה לא נכון! לא הלכתי לאיבוד! לא הלכתי לאיבוד. הלכתי לחפש את המלאך שייקח את רפי לשבת, שלא תישברי ושלא תהיי נשברת ושלא נטאטא אותך לפח כמו כוס שבורה, ושגם תשמחי בתמונות של החתונה של האלבום, כי שמעתי כל מה שאמרת לאבא בלילה שתישברי אם לא ייקחו את רפי לשבת.

באמצע שאני אומר את זה לאימא אני שומע סירנה חזקה באוזן ואני מסתכל ורואה שהסירנה זה הפה של אמא שלי ששמעה בדיוק בדיוק מה שאמרתי והתחילה לבכות ליד האוזניים שלי כמו סירנה, וחיבקה אותי חזק שכאבו לי כל הכתפיים אבל לא היה אכפת לי, רק קצת פחדתי שהיא תישבר בדיוק עכשיו פתאום לידי ואני אשרט מהזכוכיות שלה ויהיה לי דם באצבעות.

ואז ראיתי שגם אבא שם עומד מאחורי ודבורה'לה, ואיציק, ואפרים ושרה'לה מסביב עד שבסוף נרדמתי מיד בידיים של אמא כי הייתי נורא נורא עייף. אבל עכשיו שכולם נרדמו התעוררתי ואני כותב לך מכתב: אתה, אתה המלאך היקר, אני לא מצאתי אותך היום, אבל אם אתה שומע אותי, בבקשה בקשה בבקשה תבוא אלינו ביום שישי לקחת את רפי כדי שאימא לא תישבר, ושאימא כן תשמח, ושסבא וסבתא כן יבואו אלינו ונוכל להביא לאמא בהפתעה את המתנה שקנינו לה בסודי סודותִּים.

מלאך יקר, אני רוצה להבטיח לך משהו שמאוד מאוד קשה לי: אם תבוא לקחת את רפי ביום שישי אני יזמין אותך ליום הולדת שלי, אפילו שרציתי שרפי הזה לא יהיה ושתיקח אותו, אבל אם תיקח אותו לשבת אני יוותר בשביל אמא ותוכל לבוא איתו ליום הולדת. טוב? מלאך יקר? טוב? בסדר? אז תבוא?

בבקשה בבקשה בבקשה,

יוסי

כמעט בן חמש.

הטלפון למלאכים שיקחו את רפי לשבת!  1800-800-680

מהרו! נותרו כמה שעות להגרלה, אולי גם אתם תזכו ברכב סיאט איביזה ועוד.