1. תחשבו על זה

אין ספק שמערכת המשפט במדינת ישראל אינה מאירה את פניה לציבור החרדי. תחושת הנרדפות לא באה בחלל ריק. גם בפסקי הדין הנוגעים לבית שמש, הן בבית המשפט המחוזי והן בבית המשפט העליון, ניתן לראות כיצד בית המשפט מחמיר איתנו עד קצה הגבול.

אבל, וכאן בא אבל גדול. אסור לנו לטמון את הראש בחול במקרה של בית שמש.
נכון, היקף הזיופים אינו כפי שבית המשפט קובע.
נכון, חלק מהעדויות לא נחקרו כמו שצריך.
נכון, חלק מהעדים פטפטו שטויות והבלים – עליהם התחרטו לאחר מכן. קצת מאוחר מידי.
אבל, כל זה לא פוטר אותנו מחשבון נפש נוקב.

כמי שעבר על מאות עמודי הראיות שהגישה המשטרה לבית המשפט: תצהירים, מסמכים, עדויות, תמלילי חקירות, ראיות נסיבתיות – אין ספק שהמצב שלנו לא מזהיר במיוחד.

העובדה שבית המשפט הקפיד על קוצו של יו"ד ויותר מכך, אינה פוטרת מהשאלה האם אצלנו הכל בסדר?
האם שווה לעשות ה-כ-ל כדי להכניס עוד מנדט, חשוב ככל שיהיה?
האם זה שווה את החילול ה' והנזק התדמיתי הנורא שנגרם לציבור החרדי?
האם זה נחמד להרגיש שבשתי ערים היו זיופים: בית שמש ונצרת?

2. נקודה למחשבה 

בית שמש זו העיר הראשונה בישראל שבה הציבור החרדי היה בתחילה מיעוט זניח של כמה מאות משפחות, ובתוך כחמש עשרה שנה הצליח לכבוש את ראשות העיר ולהגיע למצב שבו חצי מתושבי העיר הם חרדיים.

תופעה זו הולכת וצוברת תאוצה בערים מעורבות אחרות, ולכן צריך לשים לב מאד למה שהתרחש בבית שמש, ולו כדי למנוע בעתיד נזקים מעין אלו.
מרוב מלל משפטי קל לשכוח איך הכל התחיל.

בקדנציה הקודמת היו חמישה נציגים ליהדות התורה. שלושה מאגודת ישראל (ארנרייך, ויינר ודירנפלד) ושניים מדגל התורה (מונטג וגרינברג). אגב, הנציג החמישי נכנס בהפרש של עשרות קולות בלבד.
חלוקת התפקידים היתה: 75 אחוז לדגל התורה (תכנון ובנייה, סגן בשכר, ח-ן חרדי, תנועה ועוד) ו- 25 אחוז לאגודת ישראל (ועדת הכספים וארנונה, הקצאות ואיכות הסביבה. תאגיד המים הגיעה שנה לאחר מכן לאגו"י, ללא שום קשר להסכם הקואליציוני).

לקראת הבחירות האחרונות הודיעו בדגל התורה לאנשי אגודת ישראל: 'צילום מצב' בתפקידים. אגודת ישראל אמרה מנגד: 50:50 כולל העדפה מתקנת בגין הקיפוח בתפקידים בקדנציה האחרונה.
לאחר שהצדדים לא הגיעו לעמק השווה, הוחלט על ריצה נפרדת של דגל התורה ואגודת ישראל.
אלא שכעת הגיע הפילוג הפנימי בתוך אגודת ישראל: במידה ויהיו רק שלושה מנדטים, כיצד תתבצע החלוקה. כל צד טען שהוא שווה שני מנדטים מלאים.

מאיר פרוש דרש לקבל עבור שלומי אמונים את המקום הראשון והשלישי, ואילו את במקום השני נציג גור, והמקום הרביעי (והמתנדנד) נציג בעלזא. לעומת זאת, גור טענו שהסדר צריך להיות: מקום ראשון – גור, מקום שני – שלומי אמונים, מקום שלישי – בעלזא, מקום רביעי – שלומי אמונים.

דרישה זו התבססה על הנתון שגור-בעלזא-ויזניץ ועוד קהילות שהולכות איתם ביחד שווים שני מנדטים. בנוסף, הדיל הארצי של גור-בעלזא הכתיב את המהלכים הפנים אגודאים בבית שמש. וויכוח נוסף היה מי במקום הראשון (גור הסכימו להתפשר), מי יקבל את התפקיד הבכיר (גור לא הסכימו להתפשר) – כשהכל נגזר למי יש יותר קולות.

אגב, בניגוד לערים אחרות, בבית שמש דגל התורה שילבה נציג של 'עץ' במקום השלישי ברשימה, (למרות שלאחר הבחירות נטרלו אותו מהמגעים הקואליציוניים), וכך לפחות נמנעה ריצה מיותרת של מפלגה חרדית נוספת.

3. הריצה בעיר

הרשימות נסגרו בימים של ערב חג הסוכות, אף אחד מהקודקודים הארציים לא התפנה לטפל בבית שמש (להזכירכם: ירושלים ואלעד תפסו את הכותרת), והתוצאה היתה: פילוג! 'דגל התורה' לבד, 'אגודת ישראל' לבד ו'כח' לבד. לתפארת היהדות החרדית המאוחדת…

ח"כ ר' מאיר פרוש הודיע על תמיכה בסיעת כח ובכל תקופת הבחירות הגיע מידי יום ביומו לבית שמש (ולא לאלעד), ואילו ח"כ ר' יעקב ליצמן תמך בסיעת אגודת ישראל, וגם הוא צבר קילומטרז' לא מובטל על ציר ירושלים-בית שמש.

מבחינת ליצמן היתה כאן מטרה נוספת ונסתרת: להוכיח כי הוא מייצג את הכלל חסידי לא פחות מפרוש. בסופו של יום, ולאחר קרב מתיש במיוחד, הצליח ליצמן לגבש סביבו 16 קהילות, מתוכן: ביאיאן, ביאלא (שניהם חברי מועצת גדולי התורה), סקווירא, מחנובקה ועוד קהילות מקומיות.
פרוש הצליח גם לגבש סביבו הרבה קהילות כמו, ברסלב (הנציג השני ב'כח' שייך לחסידות זו), ויז'ניץ מונסי, צאנז, פינסק קרלין, מתמידים, בוהוש, ועוד הרבה קהילות קטנות ומקומיות.

בסופו של מערכת בחירות שהיתה מלאה באמוציות אישיות התברר: הגוש של גור-בעלזא-ויזניץ הצליח להביא 3,500 קולות, שהם שני מנדטים מלאים. סיעת כח הצליחה להביא 2,700 קולות, שהם מנדט וחצי. מבחינת קולות נטו חסר לכח עוד כתשע מאות קולות למנדט השני (המודד למנדט עמד על כ – 1,700 קולות). מבחינת הסכמי עודפים היו חסרים להם כמאתיים קולות. ואילו דגל התורה הביאה כחמש אלף קולות, שהם שלושה מנדטים.

לסיכום: אגו"י – 3,500; כח – 2,700; דגה"ת – 5,000.

במילים אחרות: מבחינה פנים אגודאית, גור-בעלזא הוכיחו שיש להם יותר קולות מאשר לכח, ובכך הוכרעה המחלוקת הראשונה הפנימית. אולם שימו לב: אם מחשבים את הקולות של אגו"י וכח, שהרי בסופו של יום אלו הקולות של הציבור החסידי בבית שמש, יש להם 1,200 קולות יותר מדגל התורה, ובכך הוכרע המחלוקת השניה כיצד צריך לחלק את התפקידים הבכירים.

4. למה הקטנוניות

הסתחררתם קצת מהנתונים, לא נורא. כעת הגיע הזמן לשאול: למה זה מגיע לנו?
מדוע אנחנו מתנהלים כמו בשטייטעל הקטן באירופה עם פנקסנות נקמנית וקטנונית? הרי הבחירות בבית שמש הן קריטיות מבחינת עתיד הדיור של הציבור החרדי, למה אנחנו מתעסקים בכאלו שטויות של פלגים ותתי פלגים? למה בדיוק אנחנו מחכים – שאלי כהן יהיה ראש העיר ואז נריב על התואר של יו"ר האופוזיציה?

האם לא הגיע הזמן שנגדיל ראש ונתחיל לחשוב יותר על טובת הכלל, על איך מנהלים עיר בצורה מקצועית. הרי הציבור החרדי הולך וגדל, בלי עין הרע, ויום אחד עוד ננהל את המדינה – איך אפשר לנהל מדינה אם אנחנו מתעסקים בשברי אחוזים של תת-פלג של חצר שהתפלגה אתמול בבית שמש? איך אפשר להועיל לכלל הציבור אם העיסוק המרכזי הוא בשטויות וההבלים? איך אפשר לעזור לתושבי בית שמש אם הכל מתנהל בפנקסנות של אלעד תמורת בית שמש, ירושלים תמורת חיפה, וקרית גת תמורת בני ברק.

די! הגיע הזמן לחזור להתנהל בצורה שפויה.
הוא אשר אמרנו, בית שמש צריכה להציב בפנינו תמרור אזהרה עם מנורה אדומה מהבהבת בצורת בהתנהלות שלנו בשאר הערים: די למחלוקת הפנימיות. הרי לאחר הקרב, ולאחר שכולנו יצאנו חבולים, פצועים ומצולקים, אנחנו יודעים להסתדר ביחד – אז מדוע שלא נעשה את זה לפני הבחירות?

5. הסיכויים לנצח

ועכשיו לשאלת השאלות: האם יש לאבוטבול סיכוי לנצח שוב. אבל קודם למספרים.
– משה אבוטבול קיבל 17,470 קולות, 50.6% מהקולות
– אלי כהן קיבל 16,488 קולות, 47.8% מהקולות
– מאיר בלעיש קיבל 545 קולות.

מאיפה בדיוק קיבל אבוטבול את קולותיו. ובכן, המפלגות החרדיות (דגל, אגו"י, כח ושס) קיבלו ביחד 16,036 קולות. מי שהצביע למפלגה חרדית הצביע גם לאבוטבול. שזה אומר, 91 אחוז מהקולות של אבוטבול מגיע מהגוש החרדי. עוד 1,430 קולות של אבוטבול הגיעו ממצביעים חילוניים ומסורתיים שמעריכים את פועלו למען העיר והם שהביאו לו את הניצחון בסופו של יום.

האם חילוניים אלו יצביעו עבורו גם במערכת הבחירות החוזרות, סביר להניח שמי שלא נכנע למערכת ההסתה המשומנת במערכת הקודמת לא ישנה את דעתו בבחירות החוזרות. סביר, אבל לא וודאי.
השאלה מה יעשו מצביעי טוב שהצביעו בבחירות האחרונות לאלי כהן. טוב לא תתמודד בבחירות הקרובות, אולם במי יבחרו מצביעיה הפעם? הערכה היא שמרבית אותם בוחרים ממפלגת טוב שהצביעו לאלי כהן, לא יעשו זאת שוב, לאחר שנוכחו לדעת כיצד ביהמ"ש מתייחס לציבור החרדי. יש המעריכים את מספר התומכים "החדשים" בכ-500 קולות נוספים. גם נתון זה לא סופי, אבל די מתקרב לאמת.

ועכשיו נעבור את הכביש: האם אלי כהן יכול להגדיל את מאגר בוחריו?
התשובה לשאלה זו היא מורכבת. אחוז ההצבעה הכללי בעיר היה גבוה מאוד, כ-70%. בהתפלגות לפי איזורים ניתן לראות כי באיזורים החרדים הצביעו כ-74% מבעלי זכות הבחירה (בקיזוז הקנאים שגם הפעם לא יצביעו ומצידם שהעיר תעבור לידיים חילוניות – מקסימום יהיה להם על מה להפגין), ואילו באיזורים החילונים היתה ג"כ השתתפות ערה שהגיעה לכ-67% מכלל בעלי זכות הבחירה. אלי כהן הפעיל מטה לתפארת ושינע את בוחריו באמצעות מערכת גדולה ומספר מטות שפעלו בצורה מאורגנת מאוד. כך שלמעשה שיעור ההצבעה היה גבוה מאוד אצל שני המחנות.

טענות שנשמעות בקרב פרשנים שונים כאילו החילונים יבואו כעת להצביע בהמוניהם הם לא יותר מאשר הפחדה ואי קריאת המפה. החילונים כבר הצביעו בהמוניהם, ובכל זאת כשלו.

אולם למרות זאת ישנם שתי מקומות מהם יכול אלי כהן להגדיל את כוחו. הראשון, תומכי בלעיש. מאיר בלעיש הוא אדם מסורתי שחבר לאבוטבול בקדנציה הקודמת. עצם ריצתו כגורם שלישי נתפסה כרצון של אבוטבול לקחת קולות מהמחנה החילוני. ייתכן ותומכיו יעברו כעת לאלי כהן ויגדילו את כוחו.

השני, בשכונת שיינפלד (שכונה אנגלו-סקסית ציונית) שבה יש תמיכה ניכרת לאלי כהן, נרשם אחוז בחירה נמוך יותר, כ-60%. אם יעלה שם אחוז ההצבעה יוכל אלי כהן להגדיל את מאגר בוחריו.
ועדיין ישנו פער של קרוב לאלף קולות לטובתו של אבוטבול. בשל כך הערכה בעיר היא שגם בבחירות החוזרות יהיה ניצחון לאבוטבול, אולי בהפרש קטן יותר, אולם הוא בעז"ה ישמור על כסאו.