לפני מאה שנה, רוב האנושות שמעו בכל חייהם כמות צלילים מגוונים מוגבל, שיחות בני אדם, קולות עופות ובהמות באורווה, פעיית כבש ונעירת חמור, צניפות סוס, וכן פעמוני בתי תיפלה, רעמים וברקים לעת גשם, ופעם בתקופה גם מוסיקה מלהקות כליזמר שספרו את הימים כדי לשמוע את צלילי נגינתם, כמו כן היו שומעים הלמות פטיש הפחח, נסירת עץ של הנגר, ובזה הסתכם מערכת הקולות שאוזן רגילה שמעה כל חייה.

לפני כיובל בערך, אני זוכר ששמעתי כבר צפירות מכוניות, סילוני מטוס, והכרזות הפגנות או הלוויות בשפופרות מוגברות לייקעס ביידיש, את המגיד רבי שבתאי יודלביץ (היום אין "מגידים" יש מרצים ודרשות של רבנים, "מגיד" זה שילוב של אישיות עם כריזמה שיודעת להביא את הקהל לבכי, צחוק, געגוע, ופחד, אולי רבי מיילאך בידרמן יש לו מהכשרון הזה) מדי פעם שמענו צליל קו טלפון למי שהיה לו הלוקסוס הזה בבית, וגם מי שלא היה לו, ידע שאצל גולדשטיין למעלה מטלפנים כעת, כנראה שוב הדודה מתל אביב כי זה מצלצל ככה כל יום שישי בבוקר.
ומוסיקה?

אה כן:
ביומי דפגרא בעיקר חול המועד, אבא שלי ז"ל היה סוחב את הטייפרקורדר הענק, ומזהיר אותי בדרך: אברהם לייב רוק זאך סאיז א סכנה, זוז זה סכנה, שיפול חלילה או אפשר להתחשמל, וברוב טקס היו מעמידים את זה במרכז הסלון או הסוכה, ומתיישבים לשמוע את בדיחות שמעון ג'יגאן ביידיש, שאין עד היום דומה להם בעסיסיות פולנית, או את קרליבך שהפציע אז בשיריו, וכן דב טאראס שהוקלט כמה עשורים לפני כן בקלרינט שובה לב.

ואז היו לנו עוד הזדמנות כירושלמים שאין להקות מוסיקה בחתונות, לשמוע ולראות את הקולות בשמחת בית השואבה של מתמידים, בבתי הונגרין, ואחרי זה בברסלב שול אצלינו, ממש ראינו את הנבואה יוצאת מהקלרינט השחור עם כפתורי הכסף של טרייטל, שעמד ברוב גבהו על הבמה המוגבהת והרעים בחזון וסיפור דרך הקלרינט ואברום בנדר עזר להסביר עם האקורדיון, והמתופף ריכך את זה בהורדה למציאות חיינו עם דפיקות על התוף בזעם ובסופה.

כעבוד כמעט יובל…
כיום…

צלילים וקולות לרוב בכל הגוונים מכל הסוגים מורעפים ללא הרף על אזנינו, צפירות מכוניות, רדיו של שיחות וניגונים, רעש בחתונות מקלידנים שהדבר היחיד שמחבר בינם לבין מוסיקת אמת זה רעש מסוים, מרעימים בקולי קולות כדי לכסות את ערוות הבורות שלהם וככך להסיח דעת הקהל המוצלף לריקודים בכוח וביד חזקה.

רמקולים בכל מקום משמיעים פרסומות.

רמקול באוטובוס שבהתחלה הזכיר לי בדרמטיות ובחוזק ותקיפות והטעמת כל מילה, את המלמד רבי יצחק גוטליב בכיתה ו' תשמ"א: קו בארבע אמות!!
אבל לא, הכרוז בוקע: קו 54 רחוב יחזקאל!

הגדילו לעשות כשכל מכשיר נייד עמוס בהקלטות מכל הסוגים, אין איש יודע מי שר את מה ומי מנגן את מי, וביותר כשזה חרג להפוך לצליל, רינגטון" טלפון, נוצר מצב שהייתי המום ואפילו כועס במקרים רבים בהתחלה.

אני פתאום שומע משום מקום באוטובוס את ידידי מוטי שטיינמיץ מתחנן על נפשו בשיר געגועים: וחנותי את אשר אחון… הכינור מייבב לצידו, ופתאום בבת אחת!

בעל המכשיר מנתק את מוטי בפרצוף!

ומתחיל לדבר לתוכו: הלו? למה אתה שוב מתקשר? אתמול הסברתי לך איך לסדר את הסחורה?

בבת אחת נהיה שקט רועם באוטובוס, ככה מתנהגים למוטי שטיינמץ? יפה ככה? ועוד לצעוק עליו?

כעבוד 4 דקות אישה קשישה, מהתיק הגדול שלה בוקע: ניגון מירון של חיליק בהקפצת אלפים, בר יוחאי… נמשחת אשריך, כולי אוזן וכמעט מתחיל לרקוד באוטובוס, אלא ששוב אני מבין ששמחתי מוקדם, הקשישה רוגנת ווער קלינג מיר? מי מטלפן לי עכשיו?

ולוקח זמן עד שמאתרת בתיק הגדול שלה את הנודניק שבמכשיר, ושוב קצת זמן עד שמוצאת הכפתור הנכון, וללא התחשבות בחיליק פראנק ובכל המאזינים באוטובוס עוצרת את המנגינה באמצע אשרי יולדתך ואשרי העם לומדיך, ובקול רם (מחמת שהיא לא שומעת טוב, היא חוששת שהבת שלה גם לא שומעת מספיק) הלו?

רוחלה?
למה את מתקשרת??

בהתחלה לא מובן לי ממתי חיליק מתקשר לקשישות להשמיע להן את המוסיקה שלו, באמצע יום חול ועוד בקולות כאלו, ולמה הקשישה לא מכבדת את ניגוני מירון?
אבל אז הקשישה הסיחה את דעת כל הנוסעים בפרישה של כל סדר יומה, החל מקופת חולים, והפקיד שלא הבין אותה, וממשיכה לתאר את התור בבית המרקחת ועד לסיכום הארוחה שהייתה בבר מצוה של הנכד שלשום.

כל יושבי האוטובוס יכלו להיבחן שקלא וטריא על כל שלל הקורות של הקשישה, בניה בנותיה והאירועים שלקחו חלק ומידת שביעות רצונם.

כיום כהו חושינו ואפסו רגשותינו להעריך צליל אמת, ניגון פשוט, להתחבר לפנימיות הכינור וחדוות האקורדיון, או זמרה של חסיד בר אוריין שמעניק מלוא משמעות לשירים כמו הרב ירמיהו דמן ועוד, הקולות הפכו לזמינים זולים וחסרי משמעות.