לפני שבוע
הלכה לעולמה המורה לאה.
המורה לאה, היתה מדור הנפילים ההוא, שאנחנו מסתכלים בערגה אחרי אחרוני פרטיו.
היא היתה סגנית המנהל בתיכון שלנו. אשה גבוהה, נעימת סבר, עם עיניים טובות . החיוך שלה כמעט לא מש מפניה. אני אומרת כמעט, כי היו פעמים בודדות שראיתי עננה רובצת על פניה. זה היה בעיקר כשהיא זיהתה דפוס לא נכון אצל אחת הבנות. למשל חוצפה.
בכל השאר, גם בעיתות תוכחה, היה הקול שלה רך ונעים והנוכחות שלה מכילה ומקבלת.

המורה לאה שידרה אהבה.
אתם מכירים את זה, שמפחדים ממורות?
אז מהמורה לאה,לא פחדנו. האמת שכשאני מהרהרת בזה כעת, גם לא העזנו להשתטות מולה. אני חושבת שהיא השרתה כבוד על כולנו. בדרכה האופיינית והמיוחדת, היא גרמה לנו לכבד את עצמינו, ע"י הכבוד שרחשנו לה.
ובתור נערה, כשהיו לי בעצמי תהיות ושאלות למיניהן,גם באמונה וביטחון, לא חששתי או היססתי, אלא דפקתי על דלת החדר של המורה לאה, ישבתי על כסא העץ הפשוט מולה, ושאלתי. והיא בעיניה הטובות ובחיוכה הרך, ענתה לי באהבה ובסבלנות, הפנתה אותי לחומר קריאה מתאים, שאלה אחר כך אם זה מסתדר לי, והזמינה אותי שוב לשוחח מתי שארצה. וכשפגשה אותי שוב במסדרון שאלה אם הכל בסדר, ואיך אני מרגישה, מתוך דאגה אישית כנה ואהבה.

כן. נשבה ממנה אהבה.
זכורות לי הרבה סיטואציות איתה, ושיעורים שהעבירה, אבל שתיים נצרבו בי.
האחת, היתה בשיעור השקפה. בתור הרכזת החינוכית, והמנהלת הרוחנית (לוזוכרת תמינוח הספציפי…. תסלחו לי…. הגיל וכל זה) העבירה המורה לאה בכל הכיתות שיעור "השקפה". זה היה שיעור שכל שבוע דן ועסק בנושא אחר, פעם הגות, פעם עניין שהובא לדיון. המילה השקפה היא מילה מאד גבוהה. ואולי מצופה שנעסוק בשיעור בעניינים ברומו של עולם, אבל זכור לי אחד השיעורים היטב, ודווקא בתור אשה בוגרת, אני כלכך מעריכה אותו יותר.
בשיעור דיברה המורה לאה, על החובות והמטלות שלנו. לא, לא ברוחניות, אלא היומיומיות, הטכניות, הפשוטות. היא ביקשה לדעת מה אנחנו לא אוהבות לעשות. בתחילה, היססנו. קצת פדיחה לומר לרבנית קלרמן שאת לא אוהבת לשטוף כלים… אבל לאט לאט הבנות נפתחו, והפטפטת זרמה. נעמי לא אוהבת.לתלות גביסה, דסי שונאת.לשטוף כלים, שרה מתחמקת מגיהוץ, עפרה קשה לה נורא עם שיעורי בית….
ואז שאלה המורה לאה בנועם, מה ניתן לעשות כדי להקל עלינו את התחושה ביחס למחוייבות. מה לעשות, כדי שיהיה לנו קל יותר.
נעמי הציעה לתלות את הכבסים לפי צבעי האטבים. שרה חשבה שמוזיקה תעזור, עפרה אמרה שאם תזמין חברה זה יהיה קל יותר ודסי אמרה שתדבר בטלפון תוך כדי (אלא מהההה)

שיעור השקפה, אבל לחיים.

לא דיבורים גבוהים.

לא בשמיים היא.

אלא כאן ועכשיו.

בפשטות. לשימוש מיידי. עם חיוך. בלי להנמיך אף אחת בלי לשפוט או לזלזל.
בדיוק כמו שהיא היתה.

הסיטואציה השניה, היתה בראש חודש אחד.
בראשי חודשים, היינו מתפללות, כל בנות התיכון באולם בית הספר. ויחד, שרות את תפילת ה"הלל". לפעמים היתה אחר כך איזו פעילות חברתית או הרצאה.
באותו ראש חודש בסוף התפילה, אמרה המורה לאה, שהיא רוצה ללמד אותנו שיר.
המורה לאה, בקול צלול, התחילה ללמד אותנו, שורה שורה, מתוך הפיוט "אודה לקל לבב חוקר", במנגינה שאני חושבת שהיא של ברסלב. המורה שרה שורה, וכל הבנות אחריה. ככה את כל השיר.
וכשהמורה לאה שרה, בקול פעמונים ממש, היא לא עמדה על הבמה.

היא הסתובבה בינינו, בין שורות הכסאות באולם. קולה הגיע לכל םינה. אני הרגשתי, שלכל אחת באופן אישי. היא הילכה בין הבנות, הקול שלה מתפשט בחלל, והיה לה קול יפה, והיא שרה נפלאאא,והמילים המרגשות של הפיוט, מחלחלות לתוכינו, בנות צעירות שאלה שנות עיצוב אישיותן. עקבתי אחריה לאורך המסלול. לא יכולתי להוריד את העיניים ממנה. הייתי מהופנטת.
שנים אחר כך, כשאני נפגשת עם חברות בנות כתתי או בערך, כולן זוכרות את הסיטואציה.
אתם יודעים מה זה, שבנות זוכרות סיטואציה ספציפית בביצפר?
ולא כזו שהמנהל נגיד התגלגל מהקתדרה…. כזו פשוטה ורגועה. כזו, שבתור בנות אפילו לא ידענו להעריך אותה כראוי, אבל כנראה שהלב ידע, וצרב את הזיכרון.
כן.

אולי זה הסוד.
המורה לאה, לא עבדה מתוך איזה ספר בהכרח, או פרוטוקול הוראות,
היא עבדה מהלב. מהמקום של אכפתיות דאגה ואהבה.
וכמו שהיא דאגה לרוחניות שלנו, ככה היא דאגה שיהיה לנו טוב גם מהבחינה הגשמית.
ובדיוק אתמול בארוחת הערב, שוחחנו, בני הבית, על"שחיקה".
על מקצועות ועבודות ה"שוחקים" את בעליהם. ולצערינו הרב, ידוע שהוראה היא אחת מהמקצועות השוחקים. תוך כדי השיחה, וליבון הדברים, פתאום הבנתי.
הבנתי מה הבדיל את המורה לאה, מרבות אחרות.
כי אדם שעובד עם הלב, ומהלב,
ועיקר "ייעודו ותפקידו" הם לגעת בלב של זולתו, של תלמידים או תלמידות, בנים או בנות, וכל אדם סביבו,
לא נשחק לעולם.
הוא רק אוהב את סובביו יותר,
ואת עבודתו.
וכזו היתה המורה לאה שלי.
מורה של הלב.
ואולי….. אולי בשל כך, היא עד היום הזה "המורה שלי". זו שטבעה בי "חינוך בחיוך"
זו שלנצח אשא אותה עמוק בלבי בתור מצפן, עם עיניים טובות וקול רך ומלטף, והמון אמון והכלה לדור הבא.

יהיה זכרה ברוך.