"ויאמר אליו אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים״ (טו, ז)

ידוע הנס הגדול שהיה בניסיון של אור כשדים כאשר אברהם אבינו הוכנס לתוך האש הגדולה והדבר צריך ביאור מדוע בניסיון העקידה התורה האריכה בה ונכתבה פרשה שלימה, ומאידך בניסיון של אור כשדים לא דיברה עליה התורה רק בדרך רמז באומרה ״אשר הוצאתיך מאור כשדים״ בלבד?. ולכאורה נסיון אור כשדים היה יותר גדול מניסיון העקידה, מפני שאור כשדים היה בתחילת חייו, שהיה אז יחידי נגד כל העולם, ונסיון העקידה היה בסוף ימיו שהיו לו אז הרבה תלמידים. ועוד הרי ניסיון העקידה היה על בנו ואור כשדים היה על עצמו. ומדוע התורה לא סיפרה והרחיבה על זאת?

השל״ה הקדוש מיישב זאת. כי אין לאדם לרדוף אחר מצות מסירות נפש על קידוש השם, ורק אם בעל כרחו באו עליו להעביר דתו ימסור את נפשו. וכמו שאמר רבי עקיבא ״מתי יבוא לידי ואקיימנו״. ולכן לא הזכירה התורה בפירוש את מסירות נפשו של אברהם אבינו באור כשדים, כי אם ברמז, כדי שלא ילמדו ממנו הדורות הבאים. כי שונה מעשה זה של אברהם אבינו, כי זו הוראת שעה שעשה מסירות נפש בפועל והביא עצמו לידי כך, ואי אפשר ללמוד ממנו ולהתגרות באומות ולהביא את עצמו למצב שיצטרך למסור נפשו עבור זה.

*ועוד תירץ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ״ל, שנכון דבר גדול הוא מה שמסר אברהם עצמו לאור כשדים, אבל כל זה היה ללא ציווי מאת הקב״ה, אלא מחמת ההכרה שלו בבורא עולם, וכל אדם פילוסוף מוכן למסור נפשו ולהישרף עבור דבר שהשכל מחייב. מה שאין כן בעקידת יצחק, שלא היה בה הבנה שכלית כלל, אדרבה זה כנגד השכל, ואע,,פ כן אברהם מסר עצמו על מצוה זו, זהו שבח גדול על אברהם אבינו, וכתבה זאת התורה באריכות גדולה.

*ובספר ״פנים יפות״ תירץ, כי נסיון העקידה היה ללא סיוע מהקב"ה, וללא סייעתא דשמיא לעבור את הנסיון, וכידוע בגמרא (סוכה נב). שאלמלא הקב״ה עוזרו [לאדם עם יצרו] אינו יכול לו אע״פ כן עבר אברהם את הנסיון, זה שבח גדול ועצום יותר מנסיון אור כשדים.

*ועוד תירץ שבאור כשדים אברהם לא היה מצווה כלל, רק בנסיון העקידה, וכידוע גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, ולכן נסיון העקידה גדולה ביתר שאת וביתר עוז.

• • •

״ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה״, (טו, יג)

מובא בגמרא (סוטה מו:) בשביל ארבע פסיעות שליוה פרעה לאברהם שנאמר: ״ויצו עליו פרעה אנשים״ וגו׳, נשתעבדו בניו ארבע מאות שנה שנאמר ״ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה״. ביארו המפרשים (המהרש"א ובספר בן יהוידע ועוד) שגזירת השיעבוד ודאי לא היתה בשביל זה, וכי מה פשע אברהם שליווהו פרעה?. אלא השיעבוד נגזר בברית בין הבתרים בגלל שאמר ״במה אדע כי אירשנה״. אלא שלא הזכיר שם אצל מי יהיו משועבדים, ובזכות ארבע הפסיעות שליווהו פרעה זכה שאצלו יהיו משועבדים. מוסיף בספר ״בן יהוידע״ שהיה בזה טובה גדולה לבני ישראל, שאם היו אצל מלך אחר, לא היה זדון לבו לעשות קושי השעבוד שעשה פרעה, ששעבדם גם בלילות. ואז היו צריכים להשלים ארבע מאות שנה שלמים. אך עתה שזנח פרעה, הרויחו ישראל לצאת בחצי הזמן, כי קושי השעבוד והלילות השלימו את הזמן.

ומובא בחיד״א בספרו "פתח עינים" יש מקשים מכאן על הרמב״ם (הל׳ תשובה פ״ו) שכתב הטעם שלקה פרעה, אע״פ שהקב״ה אמר ״״ועבדום וענו אותם״, משום שהקב״ה לא אמר שיהיו במצרים דוקא, ופרעה ששעבדם לקח ע״ש. לפי דברי חז״ל אלו חוזרת הקושיא למקומה מדוע לקח, הלא זה שכרו בשביל הלויה שליוה את אברהם? ותירץ דשכר הלויה היה תלוי ועומד, כי אין הקב״ה מקפח שכר כל בריה, ומאז שליווה לאברהם אבינו היה מוזמן לקבל שכרו, ואם לא היה משעבדם היה לו שכר אחר. אכן כשרצה הוא לשעבדם הוקבע זח לשכרו שיהיו בידו שני גלותם, ולקה על שהוא רצה לשעבדם.

ויש שמקשים (בספר מאיר עיני חכמים) מה ההבדל בין פרעה לנבוכדנצר. מדוע פרעה זכה עבור ד׳ פסיעות שליוה לאברהם, לארבע מאות שנה, ואילו נבוכדנצר, זכה עבור ד׳ פסיעות שרץ לכבוד ה׳ יתברך, להחריב בית המקדש ולהשתעבד בבני ישראל רק שבעים שנה, (עיין סנהדרין צו. שרץ נבוכדנצר אחרי השלוחים כדי לשנות ולכתוב את הקב״ה ראשון לפני חזקיהו המלך ע״ש). וכיון ששניהם פסעו באופן שוה למה נשתנה שכרם?

ותירץ דבפסוק לא מצינו שפרעה בעצמו ליווה את אברהם דכתוב ״ויצו עליו פרעה אנשים״ היינו שציוה אנשים שילוו את אברהם כדפירש רש״י שם, ואם כן מהו שאמרו בשביל ד׳ פסיעות שליווה פרעה. על כרחך יש לומר שפרעה עם האנשים ליוו את אברהם. והטעם דלקח פרעה עמו אנשים משום שזהו כבודו של מלך ללכת בליווי שני אנשים. אולם נבוכדנצר באותה שעה שרץ לכבוד ה׳ ית׳ לא היה מלך, אלא סופר של מרודך בלדן בן בלדן, וממילא רץ לבדי ללא שום ליווי. על כן, נבוכדנצר שרץ לבדו קיבל שכרו שבעים שנה, אבל פרעה שהלך עם עוד שני אנשים, קיבל שכר פי שלש שעולה בסך הכל מאתים ועשר.

ובספר ״דולה ומשקה״ מבאר באופן נפלא, כי ידוע שפסיעה של אדם היא שליש מגובהו, כי גובה אדם בינוני הוא שלש אמות כך מבאר רע"ב ( עירובין פרקד', משנה ה), ופסיעה בינונית היא אמה (רש׳׳י שבת קיג:). ואמרו חז"ל במסכת (מו"ק יח') שפרעה שהיה בזמן משה הוא אמה וזקנו אמה, ומעתה, הגובה של פרעה היה רק כשליש אדם בינוני. ובזה מיושב היטב, כי נבוכדנצר הלך לכבוד ה׳ ארבע פסיעות, זכה להחריב את בית המקדש ולהשתעבד בבני ישראל שבעים שנה. אולם פרעה כיון שהיה ננס וכדי ללוותם ארבע פסיעות שלהם, היה צריך ללכת שתים עשרה פסיעות, כי היה שליש מכל אדם לכן זכה להשתעבד בישראל שלש פעמים שבעים שנה – כמנין מאתים ועשר שנים.

שבת שלום!