הלכתי השבוע לקנות משקפיים, משקפי קריאה, הגעתי לגיל כך מסתבר, והאותיות רוקדות לי מול העיניים.
ובמקום לצאת במחול איתן, ואיתי, כל האנשים בחנות המשקפיים (אופטומטריסט, אופטומטריה, תגידו את זה במבטא רוסי, עובד מצויין) השתדלו מאד לנחם אותי:
"הוי זה נורא יפה לך", "לונורא, תרכיבי אותן רק בקריאה", "את תתרגלי", "לומשנה, את נראית מאד צעירה", וכן הלאה ניחומים מגוונים מעומק הלב על המציאות העגומה שנתקלתי בה בחיי.

אז יש לי תיקון בשבילכם, וענק. אני שמחה ומאושרת ואפילו מבסוטית להגיע לרגע הזה, אני מאד אוהבת משקפיים. בעיני זה סוג של תכשיט ומוסיף לפנים, זה לא שאני מרגישה שהיה חסר לי משו, אבל אני גם לא מרגישה שהחברות החדשות שלי (עוד אין להן שם) יגרעו משו מפני, דסי הייתי ודסי אהיה לפני ואחרי המשקפיים, אז את הפינה הזו סגרתי לכם?

קניתי לי היום תכשיט חדש שנורא מוצא חן בעיני, והבהרתי את זה לכל הסובבים. באתי בשמחה "להתמשקף", נהניתי למדוד, נהניתי להחליף ולעשות פוזות מול המראה ולבחור. נהניתי לשאול את כל הסובבים והמשפחה מה דעתם ואז לבחור מה שהיה בא לי.

א ב ל, בואו נעמיק רגע, הדבר הזה, השקט והנסתר, שיושב מתחת ל"הגעת לגיל?" החייכני הזה, הנגיעה הזו בזקנה, בהתבגרות, בזה שכולנו הולכים- כפי שהיטיב להגדיר את זה הסופר חיים ולדר- "בדרך שאין ממנה חזרה" (אם אני זוכרת נכון….הגיל…הגיל…), אז אני נוגעת בו עכשיו, ובקול רם, כן. אנחנו מתקדמים בגיל.

מגיל יום, אנחנו בעצם "מזדקנים" ופה ניתנת הרשות לכל אחד מאיתנו להגדיר לעצמו מה נקרא עבורו "זקן", "מבוגר", או "גדול", וכן מה כוללת איתה אמתחת ה"זקנה/התבגרות/גדילה" לפי ראות עיניו (עם משקפיים או בלי),אישית אני חושבת, שיש לי עוד כמה וכמה שנים טובות כדי לזכות (!) בתואר זקן. בעיני זקן, זה תואר כבוד והדר לאדם שנושא אותו. בגלל עצם היותו. בלי קשר ישיר אפילו למי שהוא ומה היו פעליו.

אני מרגישה שיש לי עוד כברת דרך לעבור כדי להיות "מבוגרת", וסו פאר (עד עכשיו- בסימולטאנית ספונטאנית) אני די במאמץ מרשה לעצמי להרגיש בכלל "המבוגר האחראי" וזה למרות שאני כבר סיקספתא (ספתא לששה).

ואני יודעת, שיש לי עוד הרבה לרכוש ולקנות כדי לחשוב שאני 'גדולה' (מכל סוג שהוא, מלבד המשקל, שם אני לגמרי מאמינה לזה. ואם אני לא מאמינה, הדיאטנית מכפכפתותי).

כי ככל שאני ג ד ל ה, כך אני רואה כמה קטנה אני וכמה יש לי עוד ללמוד, אז להחליט אם אני זקנה או לא, זה אינדבדואלי לגמרי בעיני. האם כל מי יש מרכיב משקפיים בקהל הרגיש שהוא מזדקן כשקנה משקפיים? כשאחות בית הספר שלחה פתק הביתה וכתבה שהוא צריך משקפיים ושורה ראשונה? (רק על זה לבד מזל שלי, שורה ראשונה אני, עם כל השטויות שעשיתי בביצפר. אוי ווי…)

משקפיים יכולות לבוא בכל גיל ותרגיל, ואיך ארגיש מולן, זה יהיה רק הסיפור והפרשנות שאני בוחרת להצמיד להן, עבורי משקפיים זה משו נורא יפה.

ואחרון אחרון חביב.

עמדתי בחנות והקשבתי באהדה לכל הניחומים, אמרתי תודה, ואז אמרתי להם:
"אני מודה לה' שזכיתי להגיע לגיל של המשקפיים. בדור שלנו זה לא מובן מאליו בכלל. אני מבקשת שתאחלו לי שאזכה להגיע לגיל של מקל הליכה, ושיניים תותבות (או מה שיהיה אופנתי אז) כי זו ברכה עצומה. אתם בעצם מברכים אותי באריכות ימים".
אפשר להוסיף לברכה תפילה שנזכה לזקנה יפה, אריכות ימים באיכות ימים, אבל אני ממש לא בורחת מהזקנה. אני מסתכלת לה בעיניים ואוהבת אותה. וכמהה אליה, שנזכה.

והכי הכי אהבתי שהבן שלי ניסה להיות מציאותי, כי קלט שהניחומציה לא בשבילי וכתב לי "תתחדשי, זה לא ממש כייפ", ואז גולדי הבת שלי ענתה לו:"למה אתה הורס לה? זה כייף אמא תקני, את מחכה לזה שנים".