לא יכולתי לעצור אפילו לרגע את ההתלהבות שאחזה בצעיר שנראה כבולע דפי גמרא, דף ועוד דף, ועוד דף, השתוקקתי לשאול אותו מה הוא עושה כאן בעיצומו של לילה. מצאתי את עצמי מתבונן סביבי באמצע הלילה של "סיידער" של ליל שבועות, ניסיתי לראות את הכל במבט של אורח, מבט של מי שלא ראה זאת מעולם, ולהישאר עם תובנה חדשה.

לצאת מחג השבועות עם תובנות חדשות, זה משאיר טעם של עוד, טעם שאפשר תמיד לחזור אליו, לפחות לנסות להרגיש שוב רגע של "שבועות". הטעם הנפלא של אחיזת שמורת עיניים מול עייפות מכריעה בעיצומו של לילה, הוא טעם שאין לו אח ורע, הוא טעם שמותיר את התובנה "כן, אני יכול". כן, יש בנו את הכח להתגבר ולעשות את המוטל עלינו גם אם תנאי הגוף מכבידים, גם אם יש מישהו שלוחש לך באוזן "לא, אתה לא יכול" התשובה היא "כן, אתה יכול". – אל הטעם הזה התפללתי.

כמה פנימיות יש בלילה הזה, כמה כח רוחני יש בלימוד הרצוף הזה, כמה קדושה וטהרה אופפים כל בית מדרש בלילה גדול זה. זה לא משהו טכני, יבש, שכלי, זוהי "צביטה" בנקודת החיות של כלל ישראל שקול נער זועק ממנו "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

האומות החכמות ביותר, ויש כאלו, "חכמה בגויים תאמין", גם אלו העסוקים בחכמתם ללא הרף, לא מגרדים את שולי האדרת של הנער הצעיר שבולע דפי גמרא, ואינו מפסיק גם מול כוס קפה או גלידה כי הוא לומד על מנת לעשות, הוא לומד לשמור ולעשות ולקיים, הוא לא מחפש חכמה, הוא מחפש את עצמו.

צחקתי מול פרסום של גופים שונים של כאלו העסוקים בתלמוד, ואפילו בקבלה רח"ל, ומסתובבים ענודים בתליוני זהב מזויפים. הם "לומדים תורה" אבל שלא ע"מ לעשות, רח"ל. צחקתי עוד יותר כאשר התגלגל לידי עלון שגוער בהם וקורא עליהם את דברי חז"ל ש"נעשה להם סם המוות", איפה הם ואיפה סם המוות.

סיידער ליל שבועות אחד יסביר להם הכל.