החרדים כידוע לא חוגגים עצמאות! אבל… ידוע גם כי מי שהכי מתרגש ונהנה מזיקוקי הדינור – זה הילדים שלנו.

אני זוכר בהיותי ילד איך היינו עולים בליל יום העצמאות על מקום גבוה – בכדי לקדם את הזיקוקים בקריאות נרגשות של "הנה הנה", לא אשכח, איך בחיידר היינו רצים לחלון בצפירה כדי להשקיף על המכוניות עוצרות בכביש.

היחס של המגזר החרדי למדינה בכלל וליום העצמאות בפרט הוא יחס די מבלבל, סותר ולא מוגדר. מצד אחד הרי כולנו נגד המדינה החילונית שהוקמה מתוך מטרה ליצור שמד וקלקול.

מצד שני, אנחנו בוחרים לכנסת ויש לנו שרים וסגני שרים ויו"ר ועדות כספים וכו'. אנחנו קוראים בעיתון על המאבק בשלטון הכפרני והמחלל שבת, ובעמוד הבא אנחנו קוראים על ההצלחה הגדולה של ליצמן בתל אביב ועל ההשפעה של דרעי על האוטובוסים בבני ברק.

המצב שבו מצד אחד – יודעים שראשי המדינה הם כופרים ומצד שני אי אפשר להתעלם מזה, שאחרי הכול לא כזה נורא כאן.

הגאונות של ראשי המדינה הציונית ליצור את ימי הזיכרון לשואה ולחללי צה"ל בסמיכות ליום העצמאות רק מגבירה את התחושה המסובכת שלנו, הרי כולנו איבדנו משפחה בשואה או לפחות מכירים בסביבה הקרובה מישהו שהוא דור שני ושלישי לשואה. הרבה מאתנו נחשפים לסיפורים המרגשים והמצמררים של חללי צה"ל ועל גיבורים שמתו מתוך מטרה להציל חיים ולהגן עלינו. כל זה מוסיף השפעה מבלבלת וקונפליקט פנימי ביחס ביננו – למדינה ולחגיה.

השבוע נפגשתי עם יו“ר סיעת 'כולנו' ח"כ רועי פולקמן. הוא בא להשתתף במפגש שארגנו קבוצת 'צעירי אלעד', הנושא היה: הכשרה לחרדים. השתתפו במפגש עשרות צעירים וגם כאלה שכבר לא, אנשים שאכפת להם מהצעירים ואכפת להם מהמגזר.

הבשורה הגדולה שיצאה ממנו הייתה הרעיון של חוגי העשרה לילדים מטעם החברה למתנ"סים. חוגים שיתקיימו לפי דרישה לאחר שעות הלימודים. בניגוד ליוזמה של חבר מפלגת יאיר לפיד השר לשעבר שי פירון. שניסה בכל כוחו לדחוף לשינוי בתוך המסגרות שלנו, כאן הדגש הוא שהם יתקיימו לאחר שעות הלימודים ורק להורים או נערים ונערות שיחפצו בכך.

לאחר הפגישה ישבנו לשוחח.

אמרתי לו, שכל יוזמה כזאת שרוצה להצליח חייבת להיות אך ורק בליווי מחנכים ורבנים. ניכר שהוא הבין זאת היטב. הוא בא ממקום של הבנה והכלה.

סיפרתי לו שאני מתעסק רבות עם נוער במצוקה מהמגזר החרדי, נערים שברובם אין להם עתיד מוגדר, שנפלטו מהמסגרות, ושמערכת כזאת של חוגים פעם או פעמיים בשבוע תתאים להם ויכולה לתת להם כלים משמעותיים על מנת להתקדם ולהצליח בחיים.

לאחר מכן דיברנו על השתלבות המגזר החרדי בכללותו בחברה הישראלית, ובמשק הישראלי.

הוא רצה שנדבר 'פתוח'.

שאלתי אותו, למה הוא באמת טרח ובא עד אלעד החרדית? הרי קולות למפלגת 'כולנו' הוא לא כ"כ יראה בערב כזה. הוא השיב כך: בשנים עברו כאשר החברה החרדית מנתה כ-5% מהאוכלוסייה, השיטה הייתה לתת להם תקציבים ושהם ינהלו את עצמם בתוך המגזר. אך כיום כאשר החברה החרדית מונה כ-20% כ"י, הרי שההשפעה שלה על החברה הישראלית היא גדולה מאוד. בכלכלה, בדיור, בתרומה למדינה ובכל נושא.

כיום לכל תהליך שקורה אצלנו יש השפעה על כלל החברה. ולכן אם החברה הישראלית חפצת חיים היא כבר איננה יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהמגזר החרדי. היא חייבת לעבוד בשיתוף פעולה לטובת הכלל.

האכפתיות האמיתית שלו נגעה בי. הוא הרי צודק. כאשר יש לנו נציג ממשלה שנואם בבית העלמין בקרית גת ואומר כך "בשמם של הבנים והבנות, שנתנו את נפשם למען העם הזה, נפעל לקירוב לבבות ולכיבוד הזולת", כאשר ליצמן חסיד גור נאמן ממשיך ונואם: "המכנה המשותף שלנו רחב וגדול מהמפריד", כאשר פייני סקוניק החרדית מדליקה משואה בהר הרצל ומקדישה זאת ל'אדון עולם' (וגם בקושי מה 'לתפארת מדינת ישראל'). כשיש תנועה של חרדים שנכנסים לעבוד בשירות הציבורי ובשירות המדינה, הרי שניתן לומר שאנו החרדים מתחילים להשלים עם הקונפליקט ביחסנו למדינה.

או כמו שאבי נוהג לומר, יש 2 סוגי גאולה, גאולת הגוף וגאולת הנפש. לגאולת הנפש אנו מתפללים מידי יום ומצפים לביאת משיח צדקנו, אך אולי אפשר לומר שתופעות אלו מהווים ניצנים של גאולת הגוף הגשמי בארץ ישראל.

אז שיהיה לכולנו יום "בר בי רב דחד יומא" שמח ומועיל ונזכה לגאולה האמיתית והשלמה ולתפארת עם ישראל.

הכותב הינו סטודנט למשפטים ורכז נוער פרוייקט 'בחזרה לקהילה'.