מדי שנה מוגשות אלפי תביעות ייצוגיות בענף המזון, תביעות אשר אחוז גדול מהן הוא תביעות קטנוניות ומופרכות, המסבות נזק רב לענף המזון ולמשק הישראלי. העומס על המפעלים הוא רב, בעיקר במקרים בהם הנתבעים הן אנשי מלאכה, קשיי יום וחסרי הבנה בירוקרטית. מרבית התביעות מסתיימות בפשרה ורק אחוז קטן מן התביעות מאושר. בניגוד לתביעה רגילה, תביעה ייצוגית עלולה לגרום לנזקים של מליונים ואף לקריסת עסקים קטנים, כלי רב עוצמה בידיהם של תובעים סדרתיים ועורכי-דין להוטים הרואים בכך דרך לגיטימית להתעשרות.

העילות לתביעה ייצוגית הינם עילות מכח סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן – הטעייה ועילת הפרת חובה חקוקה מכח פקודת הנזיקין או אי-עמידה בתקן רשמי, כשהסוגיות העיקריות לתביעה הינם: הטעייה מבחינה כמותית או קביעת מחיר שונה לשני מוצרים זהים, הטעיות בסימון של תוספי מזון, מינון חסר של רכיבים מובטחים, הקטנת אריזות והיעדר סימון של רכיב. אך כאמור, רוב התביעות הן קטנוניות ואין בהן דבר ולא חצי דבר בטובת הצרכן. לעיתים קרובות מגיעים למשרדי נתבעים המבקשים עצה כיצד להתמודד עם המכה שניחתה עליהם. עומדים למולי אנשים חולים, מפורקים ומיואשים, אשר אינם יודעים כיצד עליהם להתמודד עם תביעה של מיליוני שקלים. לכולם אני מציע לא להתפשר, להגיע לבתי המשפט ולקבל את הכרעת הדין של השופטים, שברוב המקרים מזהים בעצמם את הרצון ברווח מהיר וקל של עורכי הדין.

הטעיות בנושא סימון המוצרים תופסות מקום ראשון בתביעות הייצוגיות בתחום המזון, כשבמקרים רבים ההטעיות הנעשות ע"י יצרני מזון ומשווקים נובעות מתוך אי-ידיעה או בורות, אך כמובן שישנן גם הטעיות מכוונות. בענף המזון, במרבית הפעמים, העבודה נעשית עם חומרים ביולוגיים שההרכב שלהם משתנה כל הזמן, לדוגמא שינוי בהרכב הכימי של רכז פירות אשר בעת חימום המיץ להפקת הרכז השתנה הרכב הסוכרים במיץ, או הרכב כימי של חיטה השונה מאיזור לאיזור ולעיתים גם משנה לשנה. פעמים רבות השינוי הוא כה תכוף, עד שהיצרנים לא מספיקים או ממהרים להחליף בתדירות את האריזה. רבות מן התביעות נוגעות לסימון אות בגודל כזה או כזה על האריזה והאם זה מספיק קריא לציבור ואם לאו. רוב התביעות נדחות ומהסדרי הפשרה נהנים במקרים רבים רק עורכי הדין והתובעים.

טרנד נוסף בתחום התביעות הייצוגיות הוא זיהוי ההזדמנות לתביעה, כאשר חברות אשר הסירו מן המדפים מוצרים שנתגלו בהם פגמים כלשהם ודיווחו על כך לציבור. עורכי דין רבים מיהרו להסתער על ההודעות הללו ולהגיש תביעות כנגד אותן חברות אשר פעלו בשקיפות וניסו לטפל בבעיה שנוצרה, מה שמעלה אצל חברות רבות את השאלה האם כדאי לפעול בשקיפות, לפצות את הציבור, ואחרי הכל גם לעמוד בפני תביעה ייצוגית?

בתביעה ייצוגית, על התובע (עורך הדין) להפקיד סכום כסף זניח של כמה מאות שקלים בכדי להגיש את התביעה, זאת בשונה מתביעה רגילה שבה יש להפקיד אחוז מסכום התביעה. הנתון הזה אף הוא מגביר את כמות התביעות ואת סכומי התביעה שמוגשים על סך של מיליוני שקלים. כאשר עורך הדין אינו נדרש להפקיד סכום כסף גבוה באחוזים מתוך התביעה, סכום התביעה עולה בהתאם להגשת תביעות ייצוגיות בצרורות, בשל העלות הזולה של כמה מאות שקלים לתביעה. אם סכום ההפקדה המינימלי היה עומד על סכומי כסף גבוהים יותר,עשרות תביעות היו בטלות. המטרה האמיתית ברוב התביעות הללו היא אינה ניצחון במשפט צודק, מטרתו של עורך הדין היא להגיע לפשרה בעוד טובת הצרכנים היא משנית ואמצעי נוח להשגת המטרה. ברגע שמפעל מזון עומד בפני תביעה ייצוגית של מיליוני שקלים הוא מעוניין להסיר זאת במיידית מסדר היום ומגיע לפשרה שיכולה לנוע בין כמה עשרות אלפי שקלים לכמה מאות, וזהו בדיוק הרווח אותו ביקש להשיג עורך הדין. התובעים הנרשמים בשמו הינם שליחים לצורך הגשת כתב התביעה ועל שירותם הוא מזכה אותם בכמה מאוד שקלים.

יחד עם זאת, אין ספק כי תביעה ייצוגית מהווה אלמנט של הרתעה. לצרכן בודד אין את היכולת הכלכלית או המקצועית להתמודד מול הטעיות יצרנים, והשימוש הגובר בתביעות ייצוגיות יצר אצל עסקים רבים תחושת עירנות ומודעות לנהוג ביתר זהירות בכל הקשור לציבור הצרכנים. הצורך בהרתעה כקו הגנה נוסף לטובת הצרכן הינו חשוב ומהווה תועלת, אך נדמה כי בתי המשפט הפכו לפס ייצור להגשת תובענות ייצוגיות קנטרניות ובמקרים רבים ניתן למצוא ברשימת מגישי התביעות הללו שמות החוזרים ומופיעים מדי שנה. במצב הנוכחי מי שמשלם בסופו של דבר את העלויות שעורכי הדין מרוויחים מן התביעות הייצוגיות הרבות ומשיטת הפשרה, הוא הצרכן מכיוון שעלות המוצר עולה.

בתביעות מסוג זה ישנה חשיבות מיוחדת לפיקוח. בתי המשפט צריכים לוודא שהאינטרס של הציבור לא נפגע אך גם לוודא כי אותן תביעות, ובעיקר הקטנוניות שבהן, ופשרות נבדקות לעומקן תוך וידוא שחברות קטנות בעלות רווחיות נמוכה לא חשופות להפסדים כלכליים לשווא תוך סכנת קריסה כלכלית.

הכותב הנו מנכ"ל חברת "אחוה"