שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון, נשא דברים בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בבית העלמין בקרית שאול.

ושוב אנו מוצאים את עצמנו נכנסים בשערי בית העלמין ופוסעים בחיל ורעדה בשביליו הדוממים. צועדים בין מצבות האבן הקפואות, שהשמות אשר חקוקים בהן מתארים עולם ומלואו של חיים שהיו ואינם עוד, צעירים וצעירות שכל עתידם היה לפניהם, אך הוא נגדע באחת, בדפיקה הנוראה בדלת, שאחריה מה שהיה לא יהיה עוד.

קשים הם כאבי הפרידה. קשים לא פחות ייסוריי הגעגועים, תחושת ההחמצה, הזיכרונות מימים מאושרים שלא ישובו. כל נופל היה עולם ומלואו, וכל משפחה אשר אוספת את שבריה ומנסה לשוב בחזרה, בדרך כלשהי, אל מסלול החיים, היא עולם ומלואו. ההתמודדות היא אישית כל כך, עמוקה כל כך, מרגשת כל כך. "אֲנִי כְּבָר אוֹמֵר כִּבְדֶרֶךְ אַגָּב, בִּרְהִיטוּת וּבְלִי רַעַד אֶת הַמִּלִּים הַבָּאוֹת: אִבַּדְתִּי, אֵינֶנּוֹ, נָפַל. עֲדַיִן לֹא אוֹמֵר: נֶהֱרַג, מֵת, נִקְבַּר. מֵכִין אֶת עַצְמִי לָרֶגַע בּוֹ אֶתְעוֹרֵר וַאֲגַלֶּה: כָּל הַמִּלִּים מָצְאוּ מְנוּחָה נְכוֹנָה", מתאר גיורא פישר, אביו של מרום שנפל במבצע "חומת מגן", את דרך ההתמודדות שלו עם אסונו.

חיים שהשתנו ותמונות שנותרו, בהן הם צופים לעברנו, מחייכים, מניפים באוויר את תינוקם בחום ובגאווה אין קץ, אינם מתארים לעצמם כי לא יזכו לראותם גדלים ומתבגרים, מותירים אחריהם אישה או איש ששותפם ומושא אהבתם הלך לבלי שוב. עיניהם הטובות מביטות בנו בפעם האחרונה, ועימן השאלות שאינן מרפות: לאילו גבהים היו נוסקים הבנים והבנות, היכן היו נוחתים, מכים שורש? עד כמה יכלו לחולל, להוליד, לבנות וליצור לו רק היו עדיין חיים לצידנו?

יום אחד בשנה הופך האבל האישי, המייסר כל כך, לנחלתה של מדינה. יגון עוטף את הארץ שעה שהבנים והבנות, רעים ופקודים, מטפסים במעלה הזיכרון, תופסים את מקומם בשורה הראשונה של הכאב, לצד תחושת הריקנות והדמעות שנקוות בעין וחונקות את הגרון.

השנים עוברות אך הם נותרים צעירים, והדור שלא זכה להכירם כבר בגר וחלף על פני גילם שלא השתנה; בן או בת הופכים, לפתע, מבוגרים מאביהם; הורים צופים באחים ובאחיות שפעם חלקו עימם חדר, אך עתה עזבו את הבית ופנו לחיים כשמשא כבד מונח על כתפיהם; חברים וחברות אשר צעדו לצדם עד אשר נפלו, והנה הם מגיעים לאזכרות והם כבר הורים לילדים משלהם, נענים לבקשה שלעולם לא נאמרה אך נותרה כצוואה.

"לא צמאי מלחמה אל הקרב הלכנו", כותב יוסף שריג, בן קיבוץ בית השיטה, מנבא את נפילתו שלו במלחמת יום הכיפורים, ופונה בבקשה אחרונה. "אהבנו תמיד את הבית, השמש, דשא הנפתח בנשמה. ושבנו עתה אליכם, פשוטים כתמיד ורוח אין בנו. התוכלו רעים, לחזק את אימא במקומנו?", סוף ציטוט.

משפחות יקרות, קהל נכבד,
בצאת יום הזיכרון, הערב ומחר, תציין מדינת ישראל את יום העצמאות ה-66 שלה. בתקופה הזו הצליחה המדינה, בזכות האנשים הטובים שבה, להתפתח ולשגשג באופן שהפך אותה לדגם לחיקוי ברחבי העולם כולו. כבשנו פסגות והגענו להישגים חסרי תקדים, ונוכח האתגרים המורכבים שניצבים בפנינו לאורך השנים, גם בהווה ומן הסתם בעתיד הנראה לעין, זה אינו דבר מובן מאליו. מדינת ישראל היא פלא ייחודי ונדיר, אשר לצד דם, יזע ודמעות – אותם אנו חווים כאן במקום הזה – פורחת בזכות ערכים, איכות ותקווה.
למרות ההצלחות המפוארות שאנו גאים בהן והכישרונות הרבים שהתברכנו בהם, למרבה הצער טרם הגענו אל המנוחה והנחלה. מקרוב ומרחוק ממשיכים דורשי רעתנו לנסות לשבש את חיינו ולפגוע בנו, מסרבים להכיר בזכותנו לבית לאומי יהודי באיזשהו גבול. מדינות וארגונים ממשיכים לממן, לאמן, לחמש ולהתחמש במטרה אחת: להרוג יהודים רק משום היותם יהודים.

לאחר שהבינו כי לא יוכלו לנצח אותנו בכוח צבאותיהם, הם פנו לדרך הטרור, הטילים והרקטות, השנאה, השקרים והדה-לגיטימציה. הם מנסים לפתח נשק גרעיני ופועלים על מנת לפגוע באזרחי ישראל וביהודים כאן וברחבי העולם כולו. אנו לא נירתע. נתמודד באומץ ובמסירות עם כל אתגר ואיום הניצבים בפנינו, ונצליח במשימותינו אם נפגין נחישות, אחדות ועמידה איתנה. כוחו של צה"ל וכוחן של זרועות ביטחון האחרות רב ועצום. הלוחמים והמפקדים מכירים בדרך ובצדקתה, והם פועלים יום יום, שעה שעה, בתוך המדינה, לאורך גבולותיה ואף הרחק מהם למען שמירת ביטחונה של מדינת ישראל ואזרחיה.
נגדע ידם של אלו המבקשים את נפשנו, אך נמשיך לשאוף לעד לשלום. כפי שנכתב בהכרזת העצמאות: "אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון כולו", סוף ציטוט.

משפחות יקרות,
לדאבון הלב שילמתן את המחיר הכבד מכול כדי שנוכל להמשיך לחיות בארץ הזו. 23,169 חללים איבדה ישראל באוויר, בים וביבשה. במלחמות, בפעילות מבצעית, באימונים ובפעולות טרור. לוחמי המחתרות, חיילי צה"ל, אנשי משטרה, שירות בתי הסוהר, השב"כ והמוסד. המספר הוא עצום. הפצע אינו מגליד.
לצד האבדן הבלתי נתפש, הייסורים אשר חורכים את הנשמה והכאב שאין לו מזור, אתן גם מלמדות אותנו עוצמה מהי: יכולת העמידה שאתן מפגינות והחזרה לחיי יצירה ועשייה על אף הקושי הכבד והחלל העצום, הם שיא הגבורה, אות ומופת לכולנו. הן גם מחייבות אותנו להמשיך לפעול בכל דרך למען פריחתה ושגשוגה של ישראל.

מלאכה רבה לפנינו: עלינו להקפיד להיות מדינה שערכיה המוסרים הם נר לרגליה. מדינה חומלת ומגוננת לאזרחיה החלשים, הנלחמת בחורמה בגזענות, באלימות ובשנאת זרים. מדינה אשר חייבת להילחם ביד ברזל בטרור המכונה בטעות "תג מחיר", תופעה מכוערת שאין לה כל קשר לערכים היהודיים ולמוסר היהודי, ומטרתה לפגוע בערבים רק משום היותם ערבים. מדינה אשר מחובתה לחתור לשוויון זכויות מלא של נשים ומיעוטים, להימנע משיח המונע ממיצי הקיבה ולהמשיך לחנך לקבלת האחר גם אם הוא שונה. מדינה אשר מחובתה להציב את המוסר כרף עליון שאסור לסטות ממנו. כפי שכתוב בספר ישעיהו, פרק א', פסוק כ"ז: "צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה".

זו חובתנו לכן, משפחות יקרות.
זו חובתנו לבנים ולבנות שלא ישובו.
יהי זכרם של הנופלים ברוך.