ליל ל"ג בעומר, 1:40, מירון: ממקומי, על במה מאולתרת ממול מקום האדמו"ר מבויאן, על גג ציון הרשב"י, אני רואה את הרי הגליל החשוכים, ומדמיין לראות גם את גבול לבנון שמאחוריהם. ההרגשה הכללית היא כאילו ואנחנו באירוע מחתרתי, מין פחד להיתפס חלילה.

מזהירים אותנו שאסור להפיץ ולפרסם תיעודים ועדכונים בזמן אמת, אסור לשתף אף אחד ברגעים המרוממים והייחודיים, וכמובן שאסור לשדר את הקולות והמראות. ובאופן מפתיע ואירוני, דווקא זה גורם לי תחושה של רגע היסטורי, רגע של ניצחון יהודי, ניצחון הרוח על החושך.

היהדות הנאמנה מעולם לא ניסתה לנקום או לנצח את אויביה, היא בסך הכל ניסתה והצליחה בכל מצב לקיים את מצוות התורה וחוקיה, גם תחת עריצים ואכזריים וגם תחת אש ורקטות. וגם כאן, במירון של תשפ"ד – הציונות סופגת מכה אנושה, אבל היהדות דווקא זוקפת קומה וממשיכה למרות הכל.

נכון, ליבנו עם אחינו הנתונים בצרה ובשביה, בכל מעמדי ההדלקות המרכזיות נישאו תפילות מעומק הלב לישועתם, אנו עוקבים בדאגה אחר כוחות צה"ל הנלחמים בעזה, ומצפים לישועת ה' במהרה. אנו חשים את כאב המשפחות השכולות, אבל לא מצטרפים לתחושת הדכדוך הישראלית, לדיכאון ולהשפלה.

אליבא דהרבי מבויאן, דעשרות המשתתפים בהילולא חלף המאות אלפים, אחת היא לנו אם צה"ל ינצח ויביס את כוחות הרשע בלבנון, או שמא אולי יגיעו להסדר מדיני שיביא שקט וביטחון לתושבי ישראל אך לא בהכרח כבוד לאומי. העיקר הוא ששלומי אמוני ישראל יוכלו להמשיך ולהחזיק באמונת אבותינו. זוהי תמצית ההילולא של שנת התשפ"ד, שנת המלחמה.