נסיעה שגרתית שיצאה אמש בדרכה מעיר הקודש לעיר התורה, גזרה כאב ומוות אכזרי לששה מנוסעיה, שינתה את חיי תשעה פצועים, ולא השאירה לב אדיש, נוכח הטרגדיה האנושית הכה כואבת וקשה.

עצמת האסון חשפה גם את גדולת נפשם, אחוותם ומסירותם של אנשי כוחות החילוץ, ההצלה והמתנדבים, שפעלו בזירה הקשה, תוך שהם נאלצים "לדלג" על הזוועות שנגלות נגד עיניהם, ולפעול במקצועיות, בהערכת סדרי עדיפויות ובהפעלת שיקול דעת.

נוכח המראות הקשים, שברון הלב ועוז הרוח, מתחשק לך לרגע להתמכר לרגש, לעצום עיניים ולהשתתף בצער המשפחות, לחבק את האנשים שבוחרים להכניס לראשם מראות שיצטרכו לעמול ימים ואולי שנים בכדי למחות מזיכרונם. אלא, שאז מגיעים הודעות יחסי הציבור.

תוך דקות בודדות, בעוד דם ההרוגים שותת, והכוחות בשטח נמצאים רק בשלבי העיכול וההיערכות לפינוי, מציפים מחלקות הדוברות המשומנות של שלל הארגונים הודעות לתקשורת. ברגע הראשון אתה רואה בהם מקור אינפורמציה חיוני, אלא שמהר מאוד הם הופכים למסע קידום אגרסיבי.

נתחיל מזה שליד כל מתנדב שעדותו עולה מהשטח מצורף: "ראובן שמעוני, מתנדב ארגון — שהגיע ראשון לזירה מספר כי…", בכל קומוניקט מודגשים באותיות ענק מתן קרדיט לצלם ולארגון, וכששר הבריאות מגיע לזירה, כמעט כל ארגון הנפיק תוך דקות תמונות מזווית מחמיאה, וציטוטים מפי השר המשבחים את פועלו של הארגון ואת נחיצותו לאירוע, שבלעדי קיומו – מי יודע מה היה קורה (להזכירכם, אין מדובר בחיפושים נידחים בהרי ההימלאיה, אלא בתאונה בתחומי מדינת ישראל, אחת מהטובות בעולם בהתמודדות עם מצבי חירום).

וככל שהזמן חולף, והמתנדבים היקרים בשטח מזיעים, מותשים ובעיקר חלשים נפשית, הודעות היח"צ עולות דרגה, והופכות למתוחכמות בהרבה. פוסטים קורעי לב, עדויות דרמטיות, וכל מה שאפשר למקם בו את ארגונך כמוביל ומרכזי בניהול האירוע – כשר להפצה.

• • •

בבית חולים במרכז הארץ מאושפז פצוע מהתאונה. גם כשהוא יתאושש וישוב לאיתנו, חייו כבר לעולם לא יחזרו למסלולם. יחד עם רעייתו הצעירה עלו השניים אל האוטובוס בדרכם לחגוג שנתיים לנישואיהם. האשה מצאה את מותה בתאונה.

רגעים לפני שהבעל יוצא מבית החולים להלווית אשתו, נעמד צלם בית החולים ע"י מיטתו, מכוון את הפריים לרגע המדויק בו הבעת פניו המיוסרת תבטא שיא של עצב תהומי, ומוריד את אצבעו על כפתור המצלמה.

דקות אחר כך יקבלו כל כלי התקשורת את תמונת האברך, לצדו הד"ר והאחות, תוך הסבר מפורט על כי השניים "מגבסים את הפצוע טרם יציאתו להלווית אשתו".

ההבדל התהומי בין לבם הפתוח ומסירות נפשם של אנשי השטח לבין שפלותם ונבזותם של מהלכים יח"צניים הנעשים על גב הנפגעים, מטלטלת את הנפש הרגישה בלאו הכי, ומביאה את יחסי הכנות – ציניות לנקודת רתיחה.

• • •

קשה עד בלתי אפשרי לשנות את המציאות. רבים יסבירו בטוב טעם ובנימוקים מלומדים כי ככה העולם עובד, שמחלקת היח"צ היא חלק הכרחי לקיום הארגון, שהמתנדבים תלויים במשרדים ועוד אי אלו טענות שיצדיקו את גסות הרוח של הפרסומים ואת חציית הגבולות המוסריים והאנושיים.

אולי במקום לנסות לתקן עולם, ננסה לשנות במעט את זווית ההסתכלות שלנו. אנחנו רגילים לשאת עיניים מתפעלות לארגוני חסד ענקיים, לאנשים שממותגים היטב כאושיות חסד, למקימי אימפריות, מגייסי זמרים ומארגני אירועים.

בשולי הסיקור התקשורתי, המיתוג וההילה, נמצאים אנשים פשוטים. מתנדבים יקרים שמוסרים נפשם לא לטובת מערכת, חשובה ככל שתהיה, אלא לטובת מצוקת הפרט, שיכוך הכאב, וניסיון להקל על בני אדם הנמצאים ברגעיהם הקשים ביותר. הם ראויים יותר מכל להערכתנו.

והאמת, אם האנשים שבשולי הדרך יהפכו להיות הגיבורים האמתיים שלנו, יקל עלינו להצטרף ולהיות חלק מעולם החסד הנבנה. כי כדי להיות אדם טוב, מאיר, חיובי ומסייע, לא תמיד דרושים מאתנו ארגוני ענק, כי אם חיוך, וויתור, הקשבה והטיית כתף.