שלהי מלחמת השחרור, היה לחץ כבד מצד מועצת הביטחון להפסקת אש. כשהיה ברור כי בעז"ה יד ישראל על העליונה, הלחץ גבר והיתה דרישה תקיפה לפתוח במשא ומתן על שביתת נשק ביו ישראל למדינות ערב. ב-12 בינואר 1949 (היום לפני 66 שנים) החלו השיחות באי רודוס. דוד גדנקן עם 10 דברים שרציתם לדעת על השיחות ווהסכמים ברודוס.

א. לאחר מבצעים מוצלחים של צה"ל בסוף שנת 1948, מבצע "חירם" לשחרור הגליל העליון, מבצע "חורב" לסילוק כוחות מצריים מדרום הארץ, מבצע "יואב" לכיבוש הנגב ועוד, החל לחץ אדיר על ישראל להפסקת אש ולחתימת הסכמים לשביתת נשק.

ב. בכמה ישיבות של מועצת הביטחון של האו"ם, נקראו הצדדים הלוחמים לפתוח בשיחות ,כדי לסיים המלחמה ולהביא לרגיעה בחלק זה של המזרח התיכון. ב29 בדצמבר התקבלה החלטה שקראה לישראל ולמדינות ערב, לפתוח בשיחות על שביתת נשק בתיווך האו"ם.

ג. האו"ם קבע שהמתווך מטעמה בשיחות יהיה דיפלומט אמריקאי מנוסה, בן למשפחה אפרו-אמריקאית בשם ראלף באנץ'. השיחות נקבעו במלון השושנים באי היוונירודוס והם התחילו ב12 בינואר 1949.

ד. השיחות בתיווכו של ראלף באנץ' התנהלו בין שתי מדינות. ישראל-מצרים, ישראל-לבנון, ישראל-ירדן וישראל- סוריה. כאן החובה לציין כי למרות התחלת שיחות שביתת נשק, הקרבות בארץ נמשכו. לצבאנו היה הכרח וצורך לקבוע עובדות בשטח לדוגמא לסיים מבצע כיבוש הנגב בעיקר בכיבוש אילת.

ה. הרכב המשלחת הישראלית לשיחות רודוס כלל נציגות בכירה של משרד החוץ מחד וכמובן משלחת צבאית מאידך. בראש המשלחת הישראלית עמד מנכ"ל משרד החוץ דאז וולטר איתן לצידו ראובן שילוח ואליהו ששון ששלט בכל הניבים של השפה הערבית. כ"כ הצטרף לצוות משרד החוץ יועץ משפטי. בראש משלחת צה"ל עמד האלוף יגאל ידין, שני קציני מודיעין, האלוף דוד שאלתיאל וסגן אלוף יצחק רבין (השניים האחרונים השתתפו רק בחלק מהשיחות).

ו. השיחות החלו תחילה עם המשלחת המצרית. המצרים דרשו דרישות קיצוניות כדוגמא נסיגת ישראל מבאר שבע. המעניין בשיחות אלה היו שהתקיימו באינטנסיביות ופעמים רבות ללא נוכחות המתווך מטעם האו"ם. ההסכם עם מצרים נחתם ב24 בפברואר 1940. הוסכם כי הנגב ישאר בריבונות ישראלית, החלק המערבי של העיר רפיח יעבור למצרים וכי החטיבה המצרית שהייתה מכותרת בעוג'ה אל חפיר תשוב למצרים והאזור יפורז. נקבע קו שביתת נשק עם רצועת עזה, נקבע מקום שפעל שנים רבות כמקום מושבה של ועדת שביתת הנשק (לא רחוק מקיבוץ כפר עזה).

ז. השיחות הבאות היו עם משלחתה של לבנון. השיחות המעשיות החלו ב-1 במרץ 1949. הפעם עיקר השיחות נערכו ליד ראש הנקרה, גם בהן היה מנהל מטעם האו"ם בשם אנרי ויז'יה. למעשה היו השיחות ישירות ולא נדרש בהם עבודה של מתווך. עיקר הבעיה בשיחות אלה הייתה דרישתה של ישראל לנסיגת כוחות סוריים ששהו בתחומה של לבנון, דרישה שנתקלה בהתנגדות ולבסוף בוצעה. בהסכם הוחלט שצה"ל ייסוג מ-14 כפרים ערביים בתוך דרום לבנון, עד נהר הליטני וצבא לבנון יפנה את ראש הנקרה. הוחלפו שבויים וההסכם עם לבנון נחתם ב23 במרץ 1949.

ח. השיחות חזרו לרודוס והחלו הדיונים בין ישראל לירדן. לצוות הישראלי צורף קצין שהיו לו קשרים בעבר עם הנסיך הירדני ושמו : סגן אלוף משה דיין. בדיונים אלה תיווך ראלף באנץ' המתווך מטעם האו"ם. לאור היחסים בעבר עם בית המלוכה הירדנית, התנהלו השיחות באווירה ידידותית. הבעיות היו מסובכות בעיקר עקב קו הגבול הארוך והמפותל (המשולש, הנגב, אזור לטרון, הגלבוע ועוד), כמובן בעיית ירושלים החצויה, העיר העתיקה, המקומות הקדושים והר הצופים. חובה להסביר כי שיחות עם ירדן התקיימו כל הזמן חודשים לפני שיחות רודוס. ה"מוקש" העיקרי מבחינה צבאית הייתה נוכחות צבא עירקי באזור של ואדי ערה. נקצר ונאמר כי חלק גדול מהבעיות נפתרו, לא כולם התקיימו (ירושלים, הכותל וכד'). ההסכם עם ירדן נחתם ב3 באפריל 1949, ביצוע הנסיגות נמשך עד 23 במאי באותה שנה.

ט. השיחות הקשות ביותר והממושכות ביותר היו עם סוריה. לשיחות היו הפסקות רבות חלקן עקב שינוי השלטון בסוריה. צה"ל היה נכון לפעולה צבאית לשחרור אזורים שהיו שייכים לישראל. התקדמות בשיחות מנעה הפעולה הצבאית. סוריה סירבה בתוקף רב לסגת משטחים שנכבשו על ידי הצבא הסורי. בנושא זה התערב בתקיפות מתווך האו"ם והעלה הצעת פשרה. הצבא הסורי נסוג מאזור משמר הירדן והחזיר את השבויים שבידיו לידי ישראל. ההסכם עם סוריה נחתם ב20 ביולי 1949.

י. למעלה מחצי שנה נמשכו שיחות שביתת הנשק שהפכו ל"הסכמי רודוס". רבים ברחבי תבל האמינו כי הסכמים אלה ידרבנו לשיחות עתידיות ולהסכמי שלום. המציאות טפחה על פניהם. בעיות רבות של שטחים מפורזים ואלה שנקראו "שטחי הפקר" הפכו לבעיתיים והביאו בעתיד לתקריות אש רבות. עיקר התקריות היו ביוזמת הצבא הסורי בנסיונו להשתלט על מקורות המים של ישראל. גם מצרים וירדן לא מנעו מכוחות ה"פידאין" לחדור לישראל לפגיעות ברכוש ובנפש. מלחמות קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים וכו' וכו' הוכיחו כי עוד רחוקה הדרך לשלום המיוחל.