לאחרונה קיבלתי הודעה מאדם בשם דניאל שהיה בעיצומו של תהליך זוגי וכך הוא כותב לי:

"שלום וברכה הרב אטינגר, מבקש לעדכן על כך שאנחנו רוצים לסיים את התהליך. תודה על העזרה שהגשת לנו עד כה. יישר כח וכל טוב."

הייתי בהלם. דווקא עכשיו כשהתהליך מתחיל לתת את אותותיו הם נעלמים? הרי השינוי כל כך טרי ונפיץ, אם יפסיקו את התהליך אז ללא ספק רינה תחזור לדפוסים הישנים. פגישה שבועית של המשך עבודה, בירור ותחזוקה היא לא פחות מקריטית בשלב הזה.

כאב לי, ממש כאב לי על עבודה שהולכת לריק.

אבל, ממקום של אחריות ומודעות ונאמנות לטובת בני הזוג, לקחתי זמן לבדיקה עם עצמי לפני שהחלטתי מה נכון או לא נכון להגיב,  המתנתי ליום רביעי, יום שבו אני פוגש את המטפל האישי שלי, ושיתפתי אותו בסיפור. ניסיתי לבחון בצורה נקייה ומדוייקת האם הרצון שלי לברר איתם את הדברים בא ממקום אישי, נניח למשל שלא נעימה לי הסיטואציה, או שאני בעצם חושב שכך יהיה נכון עבורם.

לפני שאמשיך בהרפתקה המעניינת של בני הזוג דניאל ורינה, נלך קצת אחורה ואשתף בהיסטוריה שלהם,

אני זוכר את המפגש הראשון שבו דניאל התמרמר בפניי, על מזלו הרע, "יש לי כ"כ הרבה חברים שזכו ל'זכה- עזר", (אתה מכיר את הרש"י זכה עזר לא זכה כנגדו), כן, הם זכו לאשה שהיא עזר בשבילם', אז למה אני מאלו ש- 'לא זכה – כנגדו" ?

דניאל תיאר אז איך אשתו רינה מנסה לשלוט בו:

כל ערב היא מוצאת את הדרך לברר בעדינות איפה הייתי ומה עשיתי במהלך היום.

גם היה חשוב לה שתהיה לה גישה חופשית למחשב ולנייד האישי שלי.

היא ביקשה שהמשרד שלי יהיה ממוקם באיזור הבית ועוד ועוד.

דניאל הרגיש כל הזמן אוירה של מחנק ממעורבותה המוגזמת של רינה בכל פרט ופרט בחייו,

אתה מבין הוא אומר לי זה 'לא זכה כנגדו' – כפשוטו ממש'

***

הטריגר שהביא כעת שוב את דניאל ורינה לפגישה היו החרדות של רינה.

רינה בתקופה האחרונה סובלת מהתקפי חרדה קשים. היא נכנסת לסטרס מכל איום קטן. אם למשל התקשרו מהגן של ביתה בת הארבע ודיווחו על קשיים בלמידה אז רינה מגיבה בצורה קיצונית. בדמיונה היא כבר רואה את הבת שלה כילדה חריגה שזקוקה למסגרת מיוחדת וכל חייה לא תוכל לתפקד באופן עצמאי.

או למשל אם היא מרגישה כאב ראש או מיגרנה אז היא מדמיינת שחלילה היא עלולה לגלות שיש לה גידול במח.

כך מול כל סיטואציה חריגה, כל זבוב הופך לפיל וכל חריקה הופכת לטרגדיה.

כשהתחלתי לברר מה קורה לרינה מול דניאל התברר שהחרדה נוכחת היטב גם בקשר הזוגי.

בחוויה של רינה אין שום קרקע יציבה במערכת היחסים הזו. מבחינתה אין לה שום ביטחון בכך שדניאל לא יכול לקום ולעזוב אותה בכל רגע נתון. היא חושבת שדניאל משקר אותה ולא נאמן לה.

וכדי לייצר לעצמה רשת של ביטחון והגנה רינה מפעילה את אותם סוגי שליטה שהזכרנו בתחילה:

כל ערב היא מוצאת את הדרך לברר בעדינות איפה היה ומה עשה במהלך היום.

גם חשוב לה שתהיה לה גישה חופשית לנייד ולמחשב האישי שלו.

היא ביקשה שהמשרד שלו יהיה ממוקם באיזור מוגן מבחינתה ועוד ועוד.

גם במישורים נוספים ובאופן הפוך נהגה רינה בהתאם: היא כמעט אף פעם לא סרבה לבקשותיו של בעלה בכדי לא להסתכן בכך שתעורר בו רגשות של אכזבה, כעס או התנגדות.

היא גם עבדה קשה מאד כדי למצוא חן בעיניו- החל בקוד לבוש והתנהגות התואם לפרטי פרטים את טעמו וציפיותיו וכלה בהשקעת אנרגיות רבות בכדי לייצר בעיניו את דמות "האישה המושלמת"- הבית מסודר ללא רבב, ארוחה מבושלת מדי יום, מצעים ריחניים, מתנות יום הולדת ופינוקים מזדמנים.

כך חלפו להם חמש שנות נישואים. דניאל אמנם הרגיש אוירה של מחנק ממעורבותה המוגזמת של רינה בכל פרט ופרט בחייו, אך השירות המפנק שניתן לו 24/7 היה בהחלט משתלם והוא העלים עין, ובשורה תחתונה נראה היה לו שחייו יכולים כך להיסחב. יש לו אישה שיחד עם כל הקושי היא גם תומכת ומפנקת, אז אולי זה שווה?

גם רינה הרגישה תחושות דומות. אמנם היא עבדה קשה מדי ולעיתים קרובות הרגישה תשושה ומרוקנת, אך נוכחותו היציבה של דניאל שלא גמר להרעיף עליה מילים של הערכה והוקרה על כל הטוב שהיא מביאה לחייו גרמה לה לתחושת ביטחון, משמעות ושייכות.

האזינו לדברים המלאים>>>

אחרי חמש שנים התחילו להישמע חריקות משמעותיות יותר ומשהו בפנים התחיל להישבר. זה קרה בעקבות לידת הבן השלישי. עומס החיים גבר, העניינים מתחילים לצאת משליטה, רינה לא מצליחה להשתלט על כל המשימות והמושכות נשמטות לה מהידיים, היא כבר לא יכלה להיות חוקר צמוד ולהתעדכן מעת לעת על מעשיו של דניאל בעלה. גם הבגדים לא תמיד נקיים ומגוהצים, ערמות של כביסה לא מקופלת נערמות על המיטות ולעיתים תכופות מדי בעלה נאלץ להשביע את נפשו בלחם מרוח בשוקולד כי כל הלילה התינוק צרח והיום אין ארוחת צהרים.

רינה הרגישה חסרת אונים. היא נותרה חשופה לפחד ללא יכולת להתגונן. אין לה אחיזה והיא מרגישה שהחיים עליה.

רינה לא יכלה יותר, בקושי עברו מספר שבועות מהלידה והיא מאלצת את עצמה לחזור לשגרה המוכרת. "גם אם לא ישנתי כל הלילה אני חייבת לתפקד. אין דבר כזה כביסה לא מקופלת, ולא יעבור פה יום בלי ארוחה בשרית חמה. אני חייבת להיות אישה מושלמת, כי אם לא אהיה כזו אז אני עלולה למצוא את עצמי ללא זוגיות וללא בית, ואז יהיה מאוחר מדי"

את ההמשך, אתם יכולים לנחש לבד. אישה שמרגישה כזה חוסר בטחון בסיסי וכל כך הרבה תנאים כדי לזכות בתמיכה של בן זוג- זה מתכון להתמוטטות.

ואז הם הגיעו אלי.

כעת אני רוצה לספר לכם על התהליך של רינה ומה שקרה אז לדניאל. תקשיבו טוב, זה הולך להיות מרתק.

כשביררתי עם רינה מה מביא אותה לחוות את החיים בצורה כל כך לא מוגנת, התשובה הייתה מונחת כמו כתובת על הקיר. בבית שבו רינה גדלה אמא סבלה המון השפלה. אבא של רינה היה אדם קשה ומר נפש הוא היה בן להורים ניצולי שואה שאימי המלחמה השפיעו על בריאות הנפש שלהם וחרצו רשמים קשים בנפשם וכך המשיכה רינה, דוד אחר דור, לסחוב את אותם דפוסי התנהגות כל כך לא בריאים.

אם אמה של רינה ספגה ביזיונות והשפלות מצד בעלה אז רינה- ילדה קטנה וחסרת ישע תלתה זאת בכך שאימה לא תפקדה כראוי ולא התלבשה כמצופה. כבר מגיל צעיר הבטיחה רינה לעצמה שהיא תעשה כל שביכולתה כדי להיות אישה מושלמת ורק כך תזכה בכבוד והערכה מצד בעלה.

שיקפתי לרינה את הדברים. בפגישות הראשונות עסקנו בעיקר בשחרור שכבות אינסופיות של כאב עצום שרינה סחבה. ככל שהפגישות התקדמו התחילה רינה להבין כמה עיוותים היא סוחבת, כמה שהחיים לא חייבים להיות כל כך איומים ונוראים כמו שהיא ציירה לעצמה בעקבות מה שראתה בבית הוריה.

רינה התחילה לתת אמון בעולם, איך אמרה לי: "פעם ראשונה שאני קמה בבוקר ורואה שזורחת שמש, אני כמעט בת שלושים ואף פעם לא פגשתי את השמש. תמיד ראיתי את העולם בצבעים אפורים ומאיימים"

בשלב הבא, כשהתחיל להיבנות בסיס של אמון, התחלתי לשקף לרינה את הדינאמיקה שבינה לבין דניאל.

"האם את רוצה בן זוג שמעריך אותך רק כשהבית מושלם?"

"האם את רוצה להכיר את דניאל רק מהזוויות שאת אוהבת או שאת רוצה להכיר את דניאל הטבעי, האמיתי, האנושי- עם מעלותיו וחסרונותיו??"

רינה הצליחה להתבונן בכך ולהבין שאם היא מוסרת את נפשה כדי לזכות באישורים מצד בעלה אז חייה אינם חיים. רינה התחילה להתחזק. היא התחילה יותר ויותר להעז לקבל את עצמה ולהסתכן בדחייה מצד דניאל. היא התחילה להקשיב לעצמה ולזהות מתי אין לה כח והיא זקוקה למנוחה. רינה התחילה לבקש פינוקים קטנים. היא גם פיתחה קשרים חברתיים עם שכנות ומכרות והתחילה לצאת איתן יחד להליכות או בילויים, ומנגד- גם שחררה מול  בעלה לצאת לבלות בלעדיה.

רינה גם הורידה שעות עבודה ובמקום לתת תפוקה מלאה ולהתגאות בתלוש של משכורת גבוהה, היא צמצמה את היקף השעות למתכונת של שש שעות כפול ארבעה ימים בשבוע.

רינה דיווחה על הקלה משמעותית. החרדות כבר כמעט לא פוקדות אותה, היא מתחילה לטעום טעם של חיים מוגנים, רגועים וטובים יותר בלי להפעיל שליטה כל כך גבוהה.

אלא שאז נכנס דניאל לתמונה.

ואז בוקר אחד שולח לי דניאל את ההודעה שבה פתחתי את הסיפור:

"שלום וברכה הרב אטינגר, מבקש לעדכן על כך שאנחנו רוצים לסיים את הטיפול. תודה על העזרה שהגשת לנו עד כה. יישר כח וכל טוב."

כמו שכבר סיפרתי לכם, הייתי בהלם. דווקא עכשיו כשהתהליך מתחיל לתת את אותותיו הם נעלמים? הרי השינוי כל כך טרי ונפיץ, אם יפסיקו את התהליך אז ללא ספק רינה תחזור לדפוסים הישנים. פגישה שבועית של המשך עבודה, בירור ותחזוקה היא לא פחות מקריטית בשלב הזה.

כאב לי, ממש הצטערתי על עבודה שהולכת לריק.

ואז כתבתי לדניאל כך: "קראתי את הודעתך וממש כאב לי. אני חושב שעשיתם עבודה רצינית עם הרבה כנות ואומץ, בעיניי יהיה חבל להפסיק כעת את התהליך, מוקדם מכדי לומר שהגעתם ליציבות ונראה לי שאתם עלולים מאד בקלות לחזור אחורה. לכן אני ממליץ לבוא לפגישת סיכום כדי שנברר יחד את המניעים שלכם להפסקת התהליך ונבחן מה נכון עבורכם."

עברו שבועיים תמימים עד שדניאל הגיב. הוא אכן רצה לבוא לפגישת בירור.

בפגישה הבנתי שקרה משהו צפוי ומרגש, זה השלב שבו אני רואה איך התהליך משפיע על הדינאמיקה בין בני הזוג. זה השלב היפה והמשמעותי ביותר בתהליך ויחד עם זה, כשלא מבינים את השפעת הזו זה יכול להיות צומת מאתגרת או אפילו מאיימת עבור בני הזוג ולפעמים גם עבור התהליך.

מה שקרה זה שדניאל התחיל להיבהל. דניאל היה רגיל לכך שרינה בשבילו היא כחומר ביד היוצר. ובזמן האחרון הוא מתחיל לאבד שליטה. אם עד היום הוא לא היה צריך לטרוח כדי לקבל את כל מה שרק רצה, אז היום כבר לא. רינה פחות ופחות מופעלת ממקום של ריצוי. היא בוחנת את הדברים, חושבת אם היא מסוגלת ואז היא מחליטה. ולא תמיד ההחלטה כל כך נעימה עבורו…

עד לפני מספר שבועות, כשרינה התחילה להתחזק דניאל היה מפעיל שליטה יותר חזקה ואז הדברים היו זזים. הוא היה לוחץ שוב, או מדבר בטון קצת יותר גבוה וחסר סבלנות, או שהיה מזעיף את פניו ורינה הייתה נשברת. אבל ככל שנוקף הזמן והתהליך מתקדם דניאל רואה שהאיומים כבר לא עובדים. הוא מבקש פעם ראשונה ושניה ושלישית ורינה ממשיכה לעמוד על שלה. דניאל ניסה להפגין ולהפסיק תקשורת למשך כמה שעות טובות אבל רינה לא התרגשה. לרינה יש חברות, היא מדברת איתן בטלפון, היא צוחקת ומבסוטה למרות שדניאל מזעיף את פניו במשך יומיים תמימים!

כאן דניאל נשבר. אם עד התהליך חיזק את רינה אבל המושכות עדיין היו בידיים שלו, אז זה היה טוב והוא תמך בתהליך. אבל כעת הוא מרגיש שהוא מאבד שיווי משקל והחיים מתחילים להתערער. רינה יותר מידי מחוברת לעצמה, רינה יותר מדי קשובה לעצמה. היא עושה למענו רק מה שהיא מסוגלת ובשום אופן איננה מוכנה למחוק את עצמה.

לזה דניאל לא היה מוכן ובשלב זה הוא הודיע נחרצות שהוא עומד על כך שהתהליך ייפסק.

כמו שאמרתי השלב הזה הוא השלב המקסים ביותר, נכון שזה נראה מלחיץ ומאיים, אבל אם נתבונן לעומק במה שקרה כאן אז נגלה בשורה מרגשת: יש כאן הבעת אכפתיות ראשונה מצד דניאל. זו הפעם הראשונה מתחילת נישואיהם שדניאל נלחם על הקשר שלו עם רינה. הנה רינה זוכה לשמוע שהיא לא כזו מובנת מאליה, שהיא חשובה לדניאל, שהוא לא רוצה לאבד אותה ויש לה משמעות עצומה בחייו.

אם רינה לא היתה משמעותית עבורו אז הוא היה נותן לתהליך להתגלגל להיכן שיתגלגל. דווקא בחרדה שהציפה את דניאל מספרת על כך שיש כאן קשר משמעותי עבורו.

מה גם שדניאל זוכה לראשונה להגיע למקום של איבוד שליטה וחוסר אונים. הנה מה שהיה כל כך מובן מאליו הופך להיות מאתגר. דניאל נדרש לזוז מאיזור הנוחות שהיה כל כך שקוע בו ולהתחיל לבחון את עצמו, איך הוא יכול לזכות בשיתוף פעולה מצד רינה, מה יגרום לה לרצות להתקרב אליו ולהיות נאמנה עבורו.

הקשבתי לכאב של דניאל עד הסוף. הבעתי אמפתיה והכלה. כן, אני בהחלט הבנתי את הרצון שלו להתגונן ולהחזיר לעצמו את דפוסי השליטה הישנים והטובים.

ואז פרשתי בפניו שתי אפשרויות:

אפשרות ראשונה- כמו שביקשת, להפסיק תהליך ולחזור לחיים הישנים. אני דניאל החזק והשולט ורינה היא כמו משרתת נאמנה. אני ירוויח פינוקים, נוחות, אוכל טוב, בית מסודר ותוספת הכנסה גבוהה, אבל אני יפסיד שותפה לחיים. כי משרתת זה לא שותפה, משרתת היא לא מוערכת. היא לא חזקה עבורי ואני לא מעריך אותה.

אפשרות שניה היא כן להמשיך תהליך ולזכות באישה. לזכות בפרטנרית לחיים, בן אדם מחובר לעצמו עם עמוד שדרה, עם אמירה פנימית, עם דעה, עם אישיות מפותחת.

הוספתי ושאלתי את דניאל:

האם אתה רוצה אישה שתמיד אומרת "כן" אבל הכן הזה הוא מאולץ ומפוחד, או שאתה מעדיף אישה שלפעמים אומרת לא, וכשהיא אומרת "כן" אז זה מבחירה ומכל הלב??

האם לדעתך אישה שיודעת להיות נאמנה לעצמה, לטווח הרחוק תהיה יותר נאמנה אליך או פחות נאמנה אליך??

"קח את הזמן, דניאל, ותחשוב היטב על הדברים, ויש משהו נוסף שחשוב שתבין: כשבני זוג עוברים תהליך כזה אז אי אפשר לדעת מה יהיו התוצאות. יכול להיות שהם ילמדו להקשיב לעצמם וירגישו שבן הזוג הזה לא מתאים להם, ואז הם ייפרדו. אבל בדרך כלל מה שקורה זה שהם לומדים להתחבר יחד ולבנות את הקשר הזוגי שלהם מחדש- ממקום של בחירה, ממקום של הקשבה, ממקום שהם יכולים ורוצים להיות מי שהם וגם בן הזוג יוכל להיות מי שהוא. זה קשר אמיתי יותר, עם נאמנות גבוהה הרבה יותר. זהו בעיני קשר אמיתי.

אני רוצה לסיים במשמעות שהזכיר לי דניאל על 'זכה עזר לא זכה כנגדו', בעיני כל אחד יכול לזכות להיות במקום שרעיתו תהיה לו ל'עזר' ויכול להיות במקום של 'כנגדו', והיינו שאם כל אחד מהם נמצא במשבצת שאינה נכונה, נניח באופן שאחד כל הזמן מרצה והשני שולט אז בהכרח זה יהיה 'נגדו', כי באותו מידה שהוא שולט עליה גם היא שולטת עליו ואז הם סובלים והנישואין הופכים ל'נגדו', אבל ככל שהוא עושה את העבודה הנכונה ומגיע למשבצת המדוייקת, מתקטן השליטה שלהם האחד בשניה ואז הזוגיות הופכת מ'נגדו' ל'עזר', וייתרה מזאת ה'נגדו' זה מה שעוזר ומאלץ אותם לעשות עבודה ואז אפשר להצליח להגיע לזוגיות שהיא 'עזר, בהצלחה.