הם נמצאים במעמקי הים, הרחק מגבולות המדינה, ושולטים על אחד מכלי המלחמה הגדולים והחשאיים ביותר בעולם. במהלך כל פעילות מבצעית לומדים את מהלכי האויב, מבצעים פעולות עליהן אי אפשר לספר, במקומות עליהם אסור לנו אפילו לרמוז, וכל זאת – מבלי להתגלות בכלל.

"צוללן הוא לוחם במימד שונה, שפועל בדרכים מגוונות כדי להגן על המדינה", מנסה לתמצת סמל ג', לוחם בשייטת 7 לאלה פלג באתר צה"ל, "אנחנו מפליגים לאן שצריך, מתי שצריך וכמה שצריך".

העיקרון שמוביל אותם הוא עבודת צוות: יחד הם מתפעלים מכונת מלחמה עוצמתית בעלת יכולות השמדה של כלי שיט עוינים, שליטה במבואות נמלים, פעילות ריגול חשאית וסיוע לכוחות לוחמים בקרב.

את ההפלגה הראשונה, כמו שמתאר לנו סמל ג', אף צוללן לא ישכח: "כשיורדים בסולם ונכנסים לצוללת מגלים עולם אחר וצפוף. זה לא כמו שמדמיינים – לצוללת אין חלונות, אלא סנסורים שמאפשרים להציץ מחוץ למים, וכמו שיש רישיון לרכב ונהג, ככה גם אצלנו – יש נהג שמנווט עם הגה, ולו רישיון לצוללת".

לכל הפעילויות שנשמעות הכי פשוטות, כמו לאכול, לשתות ואפילו ללכת לשירותים – יש נוהל מיוחד במעמקי הים. "את האוכל בצוללת מכין שף, שנמצא איתנו בכל הפלגה", הוא מתאר, "ובימי שישי אפילו אוכלים ביחד ארוחה גדולה".

סמל ג' עצמו משרת במחלקת גנ"ק (גילוי, ניווט וקשר), אחת ממספר מחלקות אליהן מחולקים הלוחמים. כל אחת מהן קריטית לביצוע כל משימה: מכונה, נשק, סונאר ומהו"ב (מערכת הספק ובקרה).

"לנווט צוללת זה לא פשוט", הוא מבהיר, "לדעת איפה אתה נמצא בכל רגע נתון זה הכרחי, אבל מתמודדים עם המון מגבלות, במיוחד כשאנחנו בעומק הרבה זמן ומנותקים לחלוטין מהעולם החיצון. אם חורגים אפילו במעט, הצוללת עלולה לפגוע במשהו, לטבוע או להתגלות".

בדיוק בגלל החשאיות, הצוללת עצמאית לחלוטין מהרגע שהיא יוצאת לים, כך שגם את ההחלטות הקשות ביותר – על הצוות ועל מפקד הצוללת לקבל בעצמם.

התפקיד והאינטנסיביות במקום הזה לא מתאימים לכל אחד. הדרך להפוך לצוללן שאורכת כשנה וחודשיים, דורשת כמובן גם מיון וגיבוש מקדימים, ומדובר בתקופה רצופה באתגרים, שבסופה, רק כחצי ממי שהתחילו אותה – גם מסיימים בהצלחה.

"הקורס הכין אותנו לתחושת הניתוק, הכול אינטנסיבי ובדריכות גבוהה", מספר סמל ג', "אי אפשר להגיע מוכן למצב קיצון כמו מלחמה, אבל האימונים וההכשרה הארוכה שעברנו עזרו משמעותית. אנחנו נמדדים ונבחנים בכל רגע נתון".

אבל לצד הפן המקצועי, עולה השאלה המתבקשת בימינו – איך מסתדרים בלי טלפון? ולא רק לכמה שעות – אלא למשך תקופות ארוכות ומשתנות, כשמסביב שורר השקט של המצולות?

אז כדי לתקשר ולקבל מידע מבצעי ומודיעיני קריטי גם כשהם בעומק הים, האלחוטן בצוללת נמצא בקשר עם המברקה של זרוע הים, מקדד ומצפין מסרים. תוכנם של המברקים כולל סודות רגישים והוראות מבצעיות, אך גם עדכונים שוטפים על המתרחש בחוץ.

"בהפלגות ארוכות", מספר סמל ג', "אין לנו שום קשר לעולם החיצון. אנחנו מנותקים מכל מה שקשור לחדשות, אקטואליה וספורט. אבל מדי פעם, מקבלים מברק מהקריה. שולחים לנו מאמר מתומצת עם עדכונים מהתקופה האחרונה – ככה הודיעו לנו, למשל, על התמרון הקרקעי כשהוא התחיל".

ברגע שהצוללנים מגיעים לרציף אחרי הפלגה מבצעית או אימון, הם צריכים "להתרגל שוב לחיים", אי שם בבית. "הטלפון", צוחק סמל ג', "נתקע כל פעם, כי אתה פשוט מקבל אלפי הודעות ולא יודע למי לענות קודם. אני, ישר בודק מה שלום ההורים, ולאחר מכן מתעדכן מה קרה בזמן הזה בעולם".

אבל במיוחד במלחמה, המציאות אליה חוזרים הצוללנים, יכולה להיות שונה לגמרי: "הייתה פעם, שהגענו לרציף אחרי הפלגה ארוכה, ובשנייה שנקשרנו המפקד הודיע לי שחבר מהשכבה שלי נהרג. את ההלוויה פספסתי כי הייתי בים, אבל ישר לקחתי את הדברים והלכתי לשבעה".

"זה מאתגר", משתף סמל ג', "אבל האווירה בצוללת והחברות הם מה שמחזיק אותנו. אנחנו עובדים ביחד ועושים דברים חשובים גם כחברים, וגם כאנשי מקצוע. בסופו של דבר הצוללת הופכת לבית, והצוות למשפחה".

"אנחנו פועלים המון, במבצעים מגוונים ואף אחד לא יודע", מסכם הצוללן, באותה מסתוריות שאופפת את השייטת כולה, "המשפחות רואות אותנו יוצאים לבסיס מבלי להבין את סדר הגודל של כל פעילות, אבל אנחנו יודעים שבמה שעשינו, שמרנו על ביטחון המדינה, וזה – שווה את הכול".