העם היהודי, כידוע, הוא עם שכל קיומו הוא פרדוקס, ולכן הכל אצלו תמיד הפוך. לכן, אומר הפולקלור היהודי, כאשר תברך יהודי ב"שלום עליכם", יענה לך תמיד ב"עליכם שלום", הכל תמיד חייב להיות הפוך…

כך גם בענייני האקטואליה, השיח הציבורי יהיה תמיד הפוך. בעתות טרור וסכנה ידברו על שלום, ובזמני שלום ושלוה יתריעו על מלחמות, וכך הם פני הדברים בכל נושא אחר. גם בימים קשים אלו של פילוג קשה, צמד המילים הפופולארי ביותר הם: אחדות ואהבת ישראל, כאשר למען חיזוק האחדות והאהבה הם כמובן תוקפים במילים קשות ובכינויי שנאה את מי שלדעתם פוגע באהבת ישראל… כאמור, הכל הפוך.

אולי כדאי פעם ולתמיד, לנסות לברר קצת את השאיפה הערטילאית והערך הנשגב של "אהבת ישראל". ברור שאין הכוונה לאהוב רק את מי שמוצא חן בעיניי ומסכים לכל דעותיי, שהרי אם כך אין זו אהבת ישראל אלא אהבת עצמי. לכולנו מובן שערך "אהבת ישראל" פירושו לאהוב גם את היהודי שאינו חושב כמוני, ואולי אף מתנגד לי ומפריע לדרכי. האמנם ניתן לדרוש מכל אחד מאיתנו "אהבת ישראל" לאדם שכזה?

לא לחינם מצוי מאד במהלך ויכוחים ומאבקים מרים, שצד אחד יטיח בצד השני "אלה בכלל לא יהודים!", "ערב רב!", "הוא לא אחי!" מאחר ואין אנו מסוגלים לאהוב אדם כזה, ואנחנו שואפים לערך של אהבת ישראל, אין ברירה אלא לקבוע שהוא לא חלק מעם ישראל, חלילה, וכך "מותר" שלא לאהוב אותו… מציאות זו אולי מעלה גיחוך, אך גם אם ננסה להיות הגיוניים יותר, ברור לכולנו שלא נוכל לחוש כלפי אדם כזה, שלפי הבנתנו והרגשתנו חוטא לאמת ומזיק לעם ישראל, תחושה של אהבת ישראל כפי שאנו חשים כלפי אדם טוב ומועיל.

אין כמו "סיפור-חסידי" כדי לפתוח את הלב ולהאיר את העניין.

כ"ק אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש סיפר: "המגיד ממזריטש", תלמידו וממלא מקומו של הבעל-שם-טוב הקדוש, נח פעם בחדרו, כאשר אחד מגדולי תלמידיו, רבי אלימלך מליז'נסק, בעל ה'נועם אלימלך' יושב ליד דלת החדר ומצפה לשרת את רבו. פתאום קרא 'המגיד' לתלמידו להכנס ואמר לו "מיילך מיילך [=כינוי-חיבה ל'אלימלך'], השומע אתה מה אומרים ב"מתיבתא דרקיעא" [ב'שמים']? בשמים מכריזים ש"אהבת ישראל" פירושו לאהוב רשע גמור בדיוק כשם שאוהבים צדיק גמור!"

ואכן, גדולי תלמידיו של ה'מגיד', מנהיגיה הגדולים של תנועת החסידות, נאה דרשו ונאה קיימו שאיפה זו, להגיע למצב שבו אהבת ישראל ל'רשע גמור' תהיה בדיוק כשם שאוהבים צדיק גמור. ועל כך מוסיפים חסידים לספר: שלושה צדיקים היו באותו הדור, שלושה מגדולי תלמידי המגיד ממזריטש, ענקי רוח שראשם מגיע השמימה, ולכל אחד מהם הייתה דרך משלו ב"אהבת ישראל":

הראשון היה רבי זושא מאניפולי, דמות מופלאה של ענווה וצדקות אגדית, שסיפורי מופת רבים נקשרו בשמו. רבי זושא חינך את עצמו ואת עיניו, כך שפשוט לא היה מסוגל לראות דבר רע ביהודי. הוא היה מביט על יהודי ורואה רק טוב מושלם. עיניו היו 'עיוורות' מלראות דבר שלילי כלשהו ביהודי.

השני היה רבי לוי יצחק מברדיטשוב, המכונה "סנגורן של ישראל". צדיק שכל חייו טרח ועמל ללמד זכות על יהודים לפני הקדוש-ברוך-הוא. רבי לוי יצחק לא היה 'עיוור' מלראות את המעשים השליליים של האדם העומד מולו. הוא ראה וידע היטב את כל הפגמים והבעיות. אך דרכו הייתה למצוא דרך ללמד זכות ולמצוא סיבה והסבר למעשיו. 

והייתה גם דרך שלישית, דרכו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מליאדי אדמו"ר הזקן – בעל התניא: אדמו"ר הזקן ראה וידע היטב את החסרונות והפגמים שביהודי, ולא הזדקק כל-כך ללימוד זכות על אותו יהודי, אלא ראה את החיסרון בדיוק כפי שהוא, ואף-על-פי-כן, היה אדמו"ר הזקן אוהב את אותו יהודי, גם אם היה "רשע גמור", בדיוק כפי שאהב "צדיק גמור"…

מה הוא סודו של אדמו"ר הזקן? כיצד ניתן לראות ולחוש את השלילה ביהודי מול עינינו, ולמרות זאת לאהוב באהבת ישראל מלאה?

יסודות העניין מבוארים בעמקות ובאריכות במקומות שונים בתורת החסידות, אך ננסה להתמקד בקצרה בנקודה אחת, הרמוזה בפסוק שקראנו לאחרונה בפרשת השבוע: "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים" (ראה י"ד, ב'). רש"י מפרש את הפסוק: "כי עם קדוש אתה – קדושת עצמך מאבותיך, ועוד – ובך בחר ה'". מילים בודדות של רש"י שטומנות בחובן הרבה כל כך.

ישנם שני דברים בקשר המיוחד והמופלא של עם ישראל עם בורא העולם: האחד הוא "קדושת עצמך מאבותיך", והשני – "בך בחר ה'":

"קדושת עצמך מאבותיך" זוהי הקדושה המיוחדת והמעלה הנראית של עם ישראל, "עם קדוש אתה", מפני ש"בנים אתם לה' אלוקיכם". זהו הקשר של יהודי לאביו שבשמים מצד מעלת נשמתו, בני אברהם יצחק ויעקב, קדושתו בקיום התורה והמצוות, חביבותו כ"בן" לה'. אך קשר זה מבחינה מסוימת מוגבל ותלוי ב'תנאים' מסוימים של שמירה על אותה קדושה. אמנם מדובר ב"קדושת עצמך" – קדושה "עצמית" ופנימית ביותר, אך היא עדיין קשורה ותלויה במובן מסוים ב"מאבותיך", במה שגורם לאותה קדושה. לכן קשר זה איננו עדיין בלתי-מוגבל, ואיננו מבטא לגמרי את היות הקב"ה ובני ישראל כדבר אחד ממש.

אך כאן מדגיש רש"י שישנה דרגה נעלית יותר באין-ערוך בקשר העצמי של הקב"ה לבני ישראל – "ועוד – ובך בחר ה'":

מבואר בחסידות ש"בחירה" היא רק בין שני דברים הנראים שווים לגמרי, שהרי אם יש הבדל כלשהו בין הדברים אין זו בחירה, אלא 'העדפה' מושכלת במעלותיו של האחד על פני חסרונות רעהו. כאשר מדובר על "בחירת" הקב"ה בישראל, מודגש שגם כאשר אין בהם כל מעלה של קדושה מיוחדת– גם אז "בחר בנו מכל העמים". זוהי בחירה עצמית המראה על קשר עמוק בין הבוחר לנבחר, שאיננו תלוי באף תנאי שהוא, וממילא אינו מוגבל כלל. הם שייכים לזה לזה משום שהם לכתחילה דבר אחד בפנימיותם.

תורת החסידות מוסיפה ומבארת נקודה זו (הדברים מבוארים באריכות נפלאה, וכאן הרעיון מובא על קצה המזלג ממש): כאשר מדובר על קשר השייך גם ל"קדושת עצמך מאבותיך" – כלומר, מעלתם של ישראל מצידם הם, – הרי בהכרח שתהיה בו הגבלה כלשהי; עצם זה שהדבר קשור עם מעלת ה'נברא', בקיום התורה והמצוות, כבר מגביל את הקשר, שהרי 'נברא' הוא תמיד מוגבל. רק כאשר הקשר נוצר מצד הקב"ה – הבורא (בך בחר ה'), ולא מצד ישראל – ה'נברא'; רק אז בא לידי ביטוי הקשר הנצחי והבלתי מוגבל, שהרי הבורא אינו מוגבל כלל ח"ו.

כאשר לומדים שוב ושוב מהו פירוש המושג 'יהודי', בפרט לפי העומק והעושר שבתורת החסידות, מתבוננים ומפנימים מהי באמת מהותו ומציאותו האמיתית של יהודי; שכל מציאותו, גופו ונשמתו וכל הקשור אליו – אינם אלא דבר אחד ממש עם הקדוש-ברוך-הוא, רק כך ניתן לשאוף להגיע להכרה שה"רשע גמור" אהוב בדיוק כמו ה"צדיק גמור". כי מציאותו החיצונית, הנהגתו ומעשיו, אינם נוגעים כלל לעצם הסיבה הפנימית והאמיתית של אהבת ישראל – שהיא היותו אהוב וחביב על הקדוש-ברוך-הוא באופן בלתי-מוגבל, כדבר אחד ממש עם הבורא.

אך אין בכל זאת כדי לגעת בכהוא-זה, בעצם ה'אהבת ישראל' אל היהודי כפי שהוא, שהיא נותרת תמיד אהבה בלתי-מסויגת, שהרי אינה מוגבלת בדבר; אין לאהבה זו קשר לאיך אותו יהודי נוהג, חושב או עושה – אהבה לרשע גמור בדיוק כמו אהבה לצדיק גמור, כי כל יהודי הוא בחירתו של הקדוש ברוך הוא.

אך כמובן, אדמו"ר הזקן חינך שלא להסתפק ב'אהבת ישראל' מופלאה שכזו, שהרי חובה עלינו להשתדל שייראה בגלוי גם ה"עם קדוש אתה – קדושת עצמך מאבותיך". שגם בגלוי ייראה היטב שזהו יהודי המחובר בכל מאודו לאלוקיו, ולשם כך יש להשתדל ככל יכולתנו, במאור פנים ומתוך אהבה אמיתית, לגלות את אותו אור פנימי שבתוכו, על-ידי עוד מצוה ועוד מצוה שיקיים; וכבר הובטחנו שבסופו של דבר נראה כולנו איך אותו יהודי שופע אף הוא רק טוב ואהבת ישראל, כצדיק גמור.

(מיוסד על שיחה קדושה של כ"ק הרבי מליובאוויטש)

הכותב הוא הרב יוסף גערליצקי, שליח הרבי מליובאוויטש ורב מרכז תל אביב.