"וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים""- אחד מחמשה ויש אומרים אחד מחמשים ויש אומרים אחד מחמש מאות" (מכילתא) רוב רובו של העם נכחד במכת חושך, מדוע, הרי כל אחד נחשב חלק מעם ישראל, ולמה היו כאלה שלא זכו לצאת ממצרים? 

יתירה על כך המהר"ל מחדש (גבורות ה' פ"ד) כי אותם שמתו לא היו כלל חלק מעם ישראל וז"ל "ואל תשים לבך על אותם שמתו בשלשת ימי אפילה 'כי מחמת שלא היו כשרים לא נחשבו בכלל ישראל" והתמיהה רבה מה ההגדרה מי נחשב חלק מכלל ישראל ומי לא נחשב חלק, הלא כולם היו מזרע אברהם יצחק ויעקב?

הרמב"ם מונה את האמונה בביאת המשיח כחלק מי"ג עיקרים, מקשה על כך החתם סופר, מדוע האמונה ביאת המשיח כה חשובה, ואיך ניתן להשוות זאת לאמונה בתורה הקדושה?

עונה על כך הגר"ש פינקוס זצוק"ל כי האמונה בביאת המשיח איננה רק אמונה בביאתו, אלא יש בה רובד עמוק ורחב יותר, האמונה בביאת המשיח היא האמונה במצב האידאלי שלנו כיהודים, צורת החיים לעתיד לבוא תהיה בתכלית השלמות הרוחני, גילוי הנהגת ה' יתברך בעולם יגרום לקידוש ה' עצום בכל רחבי תבל וחיינו הרוחניים השתנו לבלי היכר, כאשר השראת השכינה תשרה בעולם. אם יהודי לא מאמין בביאת המשיח וחושב שהמצב הגלותי והגשמי הוא מצב אידאלי ונורמלי הרי שחסרה לו ההבנה מהי יהדות וכיצד עלינו לשאוף לחיות את חיינו כיהודים .   

לאור האמור מובנים דברי המהר"ל, מפני שהאמונה והרצון של כל יהודי בגאולה משעבוד מצרים היא לא רק על עצם היציאה מעבדות לחירות, אלא על כך שמצבו כעבד חומרי הוא אינו מצבו האמיתי בו הוא אמור להיות, וכי יהודי בתוך תוכו, בנקודת אמת אשר בנפשו, יודע כי מצבו הרוחני הוא נעלה עשרות מונים ממצבו בגלות, יהודי יודע כי יבוא יום בו השראת השכינה תשרה בכלל ישראל במצב שעם ישראל עושה את רצון ה' בתכלית השלמות. ובאם הוא לא מאמין בכך הרי שאינו מכלל ישראל כדברי המהר"ל.

ליל הסדר הוא ליל האמונה לא רק בגלל יציאת מצרים אלא בגלל שמליל זה אנו נוסכים בנו תקווה מחודשת לגאולה העתידה, התקווה האנושית איננה ברת תוחלת, האופטימיות כשלעצמה במקרים רבים איננה אלא בריחה מהמציאות, אך תקווה יהודית ותליית בטחון בהקב"ה הם אכן ברי קיום מסיבה הפשוטה, כי הדבר לא תלוי בנו, אלא בהקב"ה, כאשר המשוואה משתנה והתקווה נובעת מכח האמונה בה' יתברך הרי שיש בכוחו לשנות הכל, והוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים.

מסיבה זו כאשר הבן הרשע שואל בהגדה של פסח "מה העבודה הזאת לכם" בעל ההגדה אומר לנו "ולפי שהוציא עצמו מן הכלל אף אתה הקהה את שיניו 'בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו שאילו היה שם לא נגאל" מדוע אילו היה שם לא היה נגאל, הלא יכל לעשות תשובה?

אלא שהרשע לא רוצה להבין את ההבדל שבין גלות לגאולה, הרשע לא מבין מה 'העבודה' מה החשיבות שיש בגאולת מצרים, הרשע לא מבין 'מהו יהודי ומי הוא יהודי' הרשע אינו שואף לחיות במצב אחר, הרשע כאדם גלותי אינו חפץ בגאולה מפני שהוא מעוניין בחייו בגלות כחייו האמתיים, הוא מעדיף את חייו עם הגויים כמצב נצחי מאשר להיות מונף מעל החומר ולחיות חיי רוח כיהודי וכקשור לעם ישראל, ולכן "אילו היה שם לא היה נגאל" הוא היה מת במכת חושך כפי שמתו אותם שרצו להשאר במצרים.

 ההגדרה המקצועית לדיכאון הוא חוסר רצון ואיבוד מוטיבציה ועניין, התקווה לעומת זאת נותנת מזור ומרפא למפגעי הנפש ולתחלואיה, ההבדל בין התקווה האנושית הכללית לזאת היהודית כאמור, כי התקווה האנושית נמצאת רק במסגרת האפשרויות של מציאות הטבע, אך כיהודים מאמינים שורש התקווה תלוי בהקב"ה, אם התקווה תלויה בה' יתברך הרי שהכל יכול להפך לטובה וברכה, כיהודים הרבה יותר קל לנו לא להיות בדיכאון, התקווה והשינוי לטובה יכולים להופיע בן רגע גם אם המציאות נראית אחרת.

יציאת מצרים היא גאולה לאומית כללית לאומה היהודית, אך גם גאולה פרטית לכל אחד מאיתנו, גאולה בה אנו מפיחים בעצמנו חירות, חיים, ולמעלה מן הכל תקווה יהודית בהקב"ה!

חג חירות שמח!