יצר ההצלחה פועם בלב האדם כל הזמן, הרצון למימוש עצמי במקרה הטוב או לכבוד והכרה במקרה הפחות טוב, מביא את האדם לפעמים לקחת את עצמו אל הקצה, לפסגה שממנה ניתן רק ליפול. למה זה קורה לנו?

לפעמים האדם עושה את המעשה הנכון אך לא בזמן הנכון, או במקום הלא נכון. תנאי המקום והסביבה אינם כלים להכיל את האירוע, או שהאדם עצמו טרם הבשיל לעשות מעשה כה גדול, ולכן כאשר המעשה אינו תואם את האדם קורה את ההפך בדיוק ואף יותר גרוע מכך.

לעיתים כדאי להמתין לרגע בו האדם שלם ומוכן בדרגה הנכונה לפעול את הפעולה הנכונה, ולעומת זאת לעיתים צריך לנצל את הרגע האדם הנכון במקום הנכון.

הגמרא מספרת על ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא. בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו'. בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר 'דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו'. אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום. (חגיגה יד ע"ב)

כלומר רק רבי עקיבא היחיד שהיה במדרגה הראויה באותה השעה, הוא זכה להיום שלם בכל הבחינות: אדם, מקום, זמן.

רק כאן באיסור הכניסה לקדש הקדשים, התורה הוסיפה ציווי לאהרון 'ולא תמותו' זאת משום שהיה חשש כי אהרון הכהן ירצה להיות כמו רבי עקיבא ויעשה מסירות נפש להיכנס לבית קודש הקדשים בשביל להתקדש ולקיים מצוות קידוש השם הגם כי יידע שהוא ימות כמו בניו.

על כן היה צורך להזהיר על קדושת החיים ולצוות את אהרון הכהן להכנס אך ורק פעם בשנה בזמן המיוחד יום הכיפורים.

לכל דבר הזמן שלו, ולכן גם רצון קדוש ונעלה צריך לפעמים לעצור אותו.

אך לפעמים להפך, אם הגענו לרגע נכון וגדול, אסור לנו לדחות את המועד:

זה כבר קרה, בקריעת ים סוף פספסנו חלון זמן מיוחד בו דברנו בלשון עתיד 'יהוה ימלוך לעולם וועד' במקום בלשון הווה 'יהוה מלך' וכך היינו זוכים להמליך את השם על עצמנו ומביאים את העולם לגאולה האמיתית והשלימה, אך דחינו זאת ופספסנו את הרגע הקדוש והשלם שהיה לנו.

לפעמים עדיף להתאזר בסבלנות ולתת לשאיפה להישאר חלום עד לבוא יום פקודה, ולפעמים צריך לנצל את הרגע ולהפוך חלום לשאיפה מציאותית.

איך נדע מה ומתי? רק כאשר האדם המקום והזמן, ישולבו ויסכרנו זה עם זה, כפי שכתוב בספר היצירה במשלוש צמד המילים: אדם, מקום, זמן.

ובשתי מילים, קוראים לזה, סייעתא דשמייא.

נכתב על פי משנתו של רבי צדוק הכהן מלובלין לפרשת אחרי מות.