הבה נפתח בסיטואציה מסוימת שיכולה לקרות לכל בעל עסק. קם בבוקר שגרתי למדי, מסיים את עיסוקי הבוקר ותפילת השחר, מתניע את הרכב ואולי אפילו מזמזם ניגון ומתקרב לבית העסק שלו, אך לפתע הוא רואה דבר שבאחת מוריד לו את החיוך מהפנים ואת הניגון מהשפתיים. ממש בסמוך לבית העסק שלו, שלט מאיר עיניים ומקום מעוצב להפליא המקביל בדיוק לתחום עיסוקו.

מה אנחנו נגיב?

יש אדם ויגיב בטענות של "הסגת גבול", לאו דאורייתא. "מה אתה עושה? אני הייתי פה קודם, אתה גונב לי את הפרנסה…" ועוד כהנה.  אבל יש אדם שמעודן במידותיו ובאמונתו, יודע שהכל מאת ה', יוותר ויוותר, ושוב פעם יוותר, בכל ליבו. ילך לבעל הבית ויאחל לו בחיוך רחב ובסבר פנים יפות: מזל טוב על העסק החדש! אם תצטרך לדעת קצת מסודות המקצוע אשמח ללמד אותך! רק תרצה אני כאן לשירותך, לתרום לך מהוותק שלי ומהניסיון שלי..

זהו ניסיון פנימי מאוד גדול אצל האדם!

בפרשתנו אנו פוגשים הקרבה מאוד גדולה מאין כמותה. רחל אימנו שהייתה מיועדת ליעקב נותנת את הסימנים לאחותה (חלה, נדה, הדלקת הנר), ה- סימנים של האשה היהודית שישמרו על עם ישראל למשך ההסיטוריה. וזאת בשביל שכאשר תגיע לאה ליעקב וישאל אותה על הסימנים, שלא יבושו פניה ותדע לענות לו עליהם. וכל זאת נתנה לה אותם בהלכות בלבד, וללא אמירה מפורשת שאלו הסימנים שיעקב סיכם איתה, מוותרת ויתור שהוא כואב מאוד! שבדעתה שלבסוף היא תינשא לעשו. ואם נתבונן בזה מה היה טמון בוויתור זה?

את התשובה אנו יכולים למצוא בפתיחתא דחכימי לאיכה (מדרש רבה, פרשה כד):

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָפְצָה רָחֵל אִמֵּנוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרָה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי לְפָנֶיךָ שֶׁיַּעֲקֹב עַבְדְּךָ אֲהָבַנִּי אַהֲבָה יְתֵרָה וְעָבַד בִּשְׁבִילִי לְאַבָּא שֶׁבַע שָׁנִים, וּכְשֶׁהִשְׁלִימוּ אוֹתָן שֶׁבַע שָׁנִים וְהִגִּיעַ זְמַן נִשֹּׂוּאַי לְבַעְלִי, יָעַץ אָבִי לְהַחְלִיפֵנִי לְבַעְלִי בִּשְׁבִיל אֲחוֹתִי, וְהֻקְשָׁה עָלַי הַדָּבָר עַד מְאֹד כִּי נוֹדְעָה לִי הָעֵצָה, וְהוֹדַעְתִּי לְבַעְלִי וּמָסַרְתִּי לוֹ סִימָן שֶׁיַּכִּיר בֵּינִי וּבֵין אֲחוֹתִי כְּדֵי שֶׁלֹא יוּכַל אָבִי לְהַחֲלִיפֵנִי, וּלְאַחַר כֵּן נִחַמְתִּי בְּעַצְמִי וְסָבַלְתִּי אֶת תַּאֲוָתִי וְרִחַמְתִּי עַל אֲחוֹתִי שֶׁלֹא תֵצֵא לְחֶרְפָּה, וְלָעֶרֶב חִלְּפוּ אֲחוֹתִי לְבַעְלִי בִּשְׁבִילִי, וּמָסַרְתִּי לַאֲחוֹתִי כָּל הַסִּימָנִין שֶׁמָּסַרְתִּי לְבַעְלִי, כְּדֵי שֶׁיְהֵא סָבוּר שֶׁהִיא רָחֵל. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּכְנַסְתִּי תַּחַת הַמִּטָּה שֶׁהָיָה שׁוֹכֵב עִם אֲחוֹתִי וְהָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ וְהִיא שׁוֹתֶקֶת וַאֲנִי מְשִׁיבַתּוּ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, כְּדֵי שֶׁלֹא יַכִּיר לְקוֹל אֲחוֹתִי וְגָמַלְתִּי חֶסֶד עִמָּהּ, וְלֹא קִנֵּאתִי בָּהּ וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְחֶרְפָּה. וּמָה אֲנִי שֶׁאֲנִי בָּשָׂר וָדָם עָפָר וָאֵפֶר לֹא קִנֵּאתִי לַצָּרָה שֶׁלִּי וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְבוּשָׁה וּלְחֶרְפָּה, וְאַתָּה מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, רַחֲמָן, מִפְּנֵי מָה קִנֵאתָ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וְהִגְלֵיתָ בָּנַי וְנֶהֶרְגוּ בַּחֶרֶב וְעָשׂוּ אוֹיְבִים בָּם כִּרְצוֹנָם. מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר, בִּשְׁבִילֵךְ רָחֵל אֲנִי מַחֲזִיר אֶת יִשְׂרָאֵל לִמְקוֹמָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לא, יד): כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. וּכְתִיב (ירמיה לא, יד): כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ וגו', וּכְתִיב (ירמיה לא, יד): וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.

מדרש מאלף עם לקח עצום, המלמד אותנו את עוצמת כוחו של הוויתור. שזכויותיהם של האבות והאמהות הקדושים לא הספיקו בשביל גאולתנו, ואילו הוויתור העצום של רחל הוא זה שבזכותו תבוא הגאולה. פעמים שאנו נתקלים במצב הדורש מאתנו, מבחינה מוסרית, וויתור. ובמחשבה ראשונה אנו רוצים להתלונן, ומתקשים להתמודד עם הוויתור. אך במחשבה שניה נזכור את רחל שהיו לה כל כך הרבה סיבות להתלונן. כי ידעה שאם לאה תתחתן ראשונה עם יעקב אז ודאי שיוותר לה להתחתן רק עם עשו. ואף על פי כן עשתה את ה-כ-ל בשביל שאחותה לא תתבייש. ומעולם לא התלוננה על מצבה, גם כשהייתה עקרה, ואילו אחותה זכתה להעמיד שבטים הרבה.

אך מוויתור עצום זה לא בא הפסד לרחל אימנו. בזכות וויתור זה היא הביאה רחמים גדולים לבניה, ובזכותה ניגאל. וכמו שהיה רגיל לומר מרן הרב שטיינמן זצוק"ל: "נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי מוותר- מפסיד"

נקודה למחשבה, שתוסיף לנו קצת תבלין לחיינו…

מעשה המלמד על גודל כוחו של ויתור סיפר הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט"א רבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק (הובא ב"בנועם שיח", פרשת ויצא):

"מעשה שהיה באשה עשירה ואלמנה שנפטרה לבית עולמה, בגיל צעיר למדי, והותירה אחריה ירושה גדולה, לפני פטירתה קראה לבתה הנערה, שהייתה כבר בתקופת שידוכיה, וציוותה עליה לאמר: 'ראי אני מורישה לך את כל נכסיי, על מנת שתיגשי לישיבה פלונית, ותאמרי לראש הישיבה שאת רומה שיציע לך את הבחור הטוב ביותר בישיבה'.

הבת עשתה כמצווה עליה, ולאחר פטירת אמה, ניגשה לראש הישיבה וביקשה כנ"ל, ואכן ראש הישיבה הציע לה את הבחור ראובן, תוך שהוא מעיד עליו 'הבחור מספר אחד' בישיבה!.

בתה של האלמנה לא חשבה הרבה, היא נפגשה עם ראובן פעם ופעמיים והחליטה להתארס עמו.

ויהי לאחר זמן, הוגנבה שמועה לאזניה של המאורסת שראובן איננו ממש 'הבחור הראשון' בישיבה, אלא יש מי שמקדים אותו, והוא שמעון. ראש הישיבה מן הסתם אמר את האמת. וראובן היה הבחור הטוב ביותר, אבל ה'שמועות' שהגיעו אל הכלה, דיברו אחרת, וייתכן שבפרטים מסוימים אכן שמעון היה הטוב ביותר.

כך או כך, מצב רוחה של הכלה היתומה הועב עליה, והיא חששה שמא היא אינה מקיימת בכך את מצוות אימה המנוחה. ההרגשות הלא טובות נתנו בה את אותותיהן, והדבר ניכר עליה, עד שגם החתן הכיר בכך, ובמרוצת הימים הבין גם את הסיבה הגורמת לכלתו להרגיש שלא בטוב.

החתן ניגש לכלתו, ואמר לה בזה הלשון: רואה אני עלייך שפנייך אינן עמי כתמול שלשום, ויודעני גם את הסיבה לכך, וחוששני גם שנכסיה של אמך אינם מגיעים לי,

"ברצוני להודיעך שהנך משוחררת לנפשך ואני מוחל לך מראש על הכל, ואין צורך לבקש ממני מחילה!".

השניים נפרדו, וכיון שהנערה ביקשה בכל זאת שיפקיד בידה כתב מחילה, נעתר ראובן לפנייתה, וכתב לה שטר מחילה וכל אחד הלך לדרכו.

כעבור זמן קצר, התארסה בתה של האלמנה עם שמעון, ואף נישאה לו.

חולפים מספר חודשים נוספים, ולביתו של ראש הישיבה, מגיע ראש ישיבה חשוב ומפורסם ומבקש ממנו שיציע בפניו את הבחור הטוב ביותר בישיבה 'אותו אני רוצה למנות כר"מ בישיבתי'.

דבר ראשון, עלה במחשבתו של ראש הישיבה על ראובן, ומיד הציעו לו תוך כדי שהוא מפליג בשבחיו.

ניגש ראש הישיבה האורח אל ראובן, והציע לו את המשרה המכובדת.

והנה למרות הכל, סירב ראובן באדיבות להצעה זו.

גם כאשר ניסו להשפיע ולשכנע אותו, שרב יהיה כוחו להגדיל תורה ולהאדירה, סירב בתוקף.

לאחר כמה ימים ניגש ראובן אל ראש הישיבה והסביר את סירובו:

"הן אמת שגם אני יודע שמדובר בתפקיד נכבד ביותר, שאינו מוצע לאף בחור אחר, ומי יודע אם בימי חיי אזכה שוב להצעה כזו…

אבל…

כיצד אני יכול ליטול את התפקיד הזה, הרי אם כלתי לשעבר תשמע שאני הוצעתי לתפקיד זה, היא תבין שאחרי הכל אני הבחור הטוב ביותר בישיבה, ויגרם לה שוב צער גדול, אני מוכן לוותר על התפקיד המכובד ובלבד שלא לצער את היתומה!!!!

והלקח ברור.

המאמר נכתב לרפואתו והחלמתו המהירה של:

בני יקירי – יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.

בתושח"י.