מעבר לאתר המותאם

המחברת של רחל: כרטיס האשראי, העגלה שנגנבה והאמון שמנע חורבן

דוד קליגר 1 Comment on המחברת של רחל: כרטיס האשראי, העגלה שנגנבה והאמון שמנע חורבן

את התוכנית 'עניין משפחתי' פתחה היום רחל פסטג עם טורו של נח פלאי שהתפרסם בעיתון 'משפחה' האחרון, שם בסיפור מרתק הוא מראה עד כמה כדאי לתת אמון בילדים ולא להביאם ח"ו לחורבן • האזינו

מה אתה עושה כשתלמיד שלך גונב עגלת מוצרים מלאה בלי לשלם תמורתה? סיפור מהשטח

לפעמים הכל עניין של מבט. בחיים בכלל ובחינוך בפרט. יש לנו בחירה להחליט באיזה עולם לחיות: אם נסתכל סביבנו בעין מבקרת ומאשימה – נמצא שאנחנו מוקפים ברוע ונחוש תחושת גיהינום. אבל אם נסתכל בעין טובה על הסובב אותנו, נחפש את הטוב ונדון לכף זכות – נמצא שאנחנו חיים בגן עדן.
רק השבוע גיליתי שיא חדש של טוב. משהו נדיר, שרק יהודי יכול לעשות. במקרה הזה מדובר ביהודי לא דתי. יום שישי, אני ממהר לעשות קניות לשבת בסופר הגדול מחוץ לעיר. רק לקראת סוף הקנייה אני מגלה שאין ברשותי שום תעודה מזהה. לפי החוק, אי אפשר לשלם בצ'ק בלי להציג תעודה מזהה.
מה עושים?

לחזור הביתה לא בא בחשבון. השעה כבר מאוחרת לשבת. בלית ברירה אני סוקר את שורת הקופות, בוחר את הקופאי שהפרצוף שלו נראה הכי נחמד וניגש לברר. אדון נחמד מתנצל, אבל לא יכול לעזור. רגע לפני שאני פונה ללכת, מאוכזב, מסתובב אלי אדם כבן חמישים. הוא כבר סיים לארוז את קניותיו.
"אדוני", הוא אומר, "מה הבעיה? קח את כרטיס האשראי שלי. תשלם לי אחר כך".
ברגע הראשון נדמה לי שלא שמעתי נכון. עד שיגיע התור שלי לשלם, יחלוף לפחות עוד חצי שעה. לאן אני מחזיר את הכרטיס? "מה הבעיה", הוא מחייך, "תשאיר לי את הכרטיס ושיק מזומן בקופה הראשית". הוא גם מציג תעודת זהות שאראה שהוא אכן בעל הכרטיס. ולא, הוא אינו חובש כיפה.
רגע-רגע, אתה לא רוצה פרטים שלי? האיש דוחף את העגלה בדרך החוצה ומפטיר: "הכל טוב, אני סומך עליך". אפילו שאני בהלם מוחלט, אני מבקש את מספר הטלפון שלו – אחזיר לך את הכרטיס ביד, אני מבטיח. "בלי לחץ", הוא צועק לי בחיוך. "תחזיר כשיהיה לך זמן. שבת שלום!"
בבוקר של יום ראשון אני פוגש אותו בשערי התעשייה האווירית. הוא עובד בכיר שם, יוצא אלי החוצה. אני מחזיר לו את הכרטיס, משלם ודורש הסבר: למה עשית את זה?
"תשמע", הוא אומר, "אני באמת לא מבין מה אתה עושה מזה עניין. מדי פעם אני אוהב לבחון את עצמי, עד כמה אני מוכן לתת אמון בבני אדם. כבר היו כמה לפניך ומעולם לא התאכזבתי. למדתי את זה מאבי ז"ל. הוא היה אדם דתי, גבאי בית כנסת, שלא האמין בכלל שיש אנשים רעים. הוא סמך על כל יהודי במאת האחוזים, ואני לא זוכר פעם אחת שמישהו השיב לו רע".

בדרך חזרה נזכרתי בסיפור אחר, גם הוא קרה במרכז קניות גדול:
אחר צהריים אחד ביקשתי ממוטי, אז נער בכיתה ט' של מוסד לנוער קצה, שיתלווה אלי לקנייה. מוטי נענה בשמחה והצטרף, לא לפני שקיבל רשימת אזהרות מהמדריך וגם ממני. לפני שיצאנו, הוא ביקש שאחכה רגע, הוא מביא כסף מהחדר, כדי לקנות לעצמו כמה דברים על הדרך.
הגענו לחנות. מוטי לקח עגלה, התחיל להסתובב כדי לארגן את הקנייה שלו. תוך זמן קצר הוא הצטרף אלי, לעזור לי. איפה הדברים שלך? שאלתי. הוא ביקש שלא אדאג. "כבר שילמתי". כשיצאתי מהחנות עם העגלה, מוטי הופיע כמו משום מקום עם העגלה העמוסה שלו. כשחלפנו ליד השומר, הוא כבר ממש נצמד אלי. הראיתי את החשבונית, השומר החתים אותה ואז אני שומע את מוטי מסנן לשומר: "אנחנו ביחד" וגורר את עגלתו המלאה.
ליבי קפא. לא רציתי ליצור פרובוקציה. המתנתי עד שהגענו לרכב והודעתי למוטי שאנחנו לא ממשיכים, עד שהוא לא חוזר לשלם. מוטי לא התבלבל. "אתה לא מאמין לי?!" שאג בכאב. "שילמתי. נשבע לך. זה כסף שחסכתי. פשוט אני לא מוצא את החשבונית".
הוא אמר את זה בצורה כל כך משכנעת, שכמעט הצליחה לבלבל אותי. אבל, הודעתי לו, אני לא יכול להעלות אותך לאוטו לפני שאני מברר באיזו קופה היית. מוטי התחיל לגמגם ושוב תקף: "אני לא מאמין שאתה עושה לי את זה". רגע לפני ייאוש סקרתי במהירות את העגלה של מוטי. כמה זה עלה לך?! שאלתי. מוטי נתפס לא מוכן. זרק מחיר, שבחשבון פשוט היה נמוך במאות שקלים מהמשוער.
השארנו את העגלה שלו בסופר ונסענו יחד חזרה למוסד. מוטי שתק במבוכה. רגע לפני שירדנו הוא שאל: "אתה תלשין עלי?"
"לא יודע" – אמרתי – "לא זה מה שחשוב. מה שחשוב זה שאתה איבדת את האמון שנתתי בך, אני פשוט לא אסמוך עליך יותר".
הוא ניסה להצטדק ולהתנצל, אבל משהו בקשר נשבר.

חלפה תקופה ושוב היינו יחד ברכב. הודעתי למוטי שאני חייב לעשות הפסקה קצרה בדרך, לפגישה דחופה. לפתע נזכרתי בבהלה, שהשארתי על מושב הרכב סכום כסף גדול. נכנסתי, ומוטי הביט בי דרוך. שתקתי והמשכתי לנסוע כרגיל. ממש לקראת הסוף הוא לא התאפק והישיר מבט מתגרה. "אתה יודע שגנבתי לך כסף כשיצאת?"
הבנתי בדיוק מה הוא עושה. "אין סיכוי בעולם שתעשה את זה!" הכרזתי.
"ממש", הוא אמר. "הנה, תספור ותראה שחסר לך".
אבל לא התפתיתי. "לא סופר. אמרתי לך, אני בטוח שלא תעשה לי דבר כזה".
מוטי נשען לאחור וזרק לי את המשפט שיכול לסכם את הטור הזה: "אתה רואה, אז כשהייתם בטוחים שאני הולך לגנוב, זה באמת מה שקרה. עכשיו, כשסמכת עלי באמת, ידעתי שאסור לי לאכזב אותך".

האזינו:

טורו של נח פלאי 'לב אל הנשמה' מתוך עיתון 'משפחה' ובאדיבותם.



1 תגובות

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

מיין תגובות