הגאון רבי יוסף חיים בעל "בן איש חי", שואל שאם נתבונן בסיפור המעשה של "חג גדיא", תתעורר מאליה תמיהה גדולה: אמנם החתול נהג שלא כשורה כאשר אכל את הגדי, אך לעומתו הכלב בהחלט עשה כדין כאשר נשך את החתול הרשע. והמקל שהכהו בן הבליעל הוא, שהרי פגע בכלב שומר החוק והסדר, שרק נקם את נקמת הגדי האומלל, ומעתה האש ששרפה את המקל – יפה עשתה, כך נאה וכך יאה. והמים שכיבוה שלא כדין עשו, ועל כן עלינו לכאורה לומר "יישר כח" לשור ששתה את מי המריבה הללו, ומאידך עלינו להתקומם נגד השוחט, שהניף את המאכלת על צוואר השור הצדיק ושחטו עד שפרחה נשמתו, ובהכרח נגיע לאור כל זאת למסקנה שמלאך המוות, שהמית את השוחט – כדין עשה, ומעתה תתעורר השאלה: מדוע העניש הקב"ה את מלאך המוות? או, אם לנסח זאת ביתר חריפות, לפי הגיון הפיוט, הרי שלכאורה הקב"ה נהג שלא כהוגן, ועוד שאלה מה הקשר בין חד גדיא לליל הסדר ופסח?

אך התירוץ לזה הוא פשוט וברור: אכן פשוט וברור: אכן, לא כהוגן נהג החתול כאשר אכל את הגדי, אולם אין זה מענינו של הכלב להתעבר על ריב לא לו; איש לא מינהו לגואל הדם של הגדי, ועל כן צדק המקל שהיכהו, ולא צדקה האש ששרפה את המקל, וצדקו המים כשכיבו את האש, ולא צדק השור כששתה את המים, והשוחט צדק בשחיטת השור ומלאך המוות לא כדין עשה, ונמצא שהקב"ה הענישו כדין, א-ל אמונה ואין עוול!

וכל זה אינו אלא משל על ענין יציאת מצרים, שהרי גם עליה ניתן להקשות מדוע נענשו המצרים, הרי הקב"ה גזר שעבוד על עם ישראל? אלא, כאשר גזר הקב"ה את השיעבוד, באמרו לאברהם אבינו "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" – לא אמר מי יהיה העם המשעבד, והמצרים הם שבחרו למלא תפקיד אכזרי זה, ועל כן אנו משיבים להם מעין התשובה ב"חד גדיא": השעבוד אמנם נגזר על ישראל, אבל אתם מה לכם שנכנסתם ומיניתם עצמכם לתפקיד המשעבדים? על כך נענשתם!

***
"וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"

נשאלת השאלה, מדוע אומרת לנו ההגדה "הרי זה משובח" ולא "הרי זה ישובח"?

מרן זצ"ל בספרו חזון עובדיה הביא תירוץ בשם הגאון רבי יצחק אלחנן מקובנא: משל לאדם עשיר ועני שנפלה עליהם צרה שחישבה ספינתם לישבר ולטבוע בים ובעזהי"ת ניצלו ממנה, לאחר שניצלו ביקש אותו עשיר להודות לקב"ה על הצלתו, הלך ותרם כספים לבית הכנסת ותרם ביד רחבה. ואילו העני שנפלה עליו צרה ובעזהי"ת ניצל ממנה, לאחר שניצל ביקש גם הוא להודות לקב"ה על הצלתו, הלך לבית הכנסת ובירך ברכת "הגומל". אנו רואים שאין דומה הודאתו של העשיר שתרם כספים ביד רחבה להודאתו של העני שבירך "הגומל".

כך גם מספר ההגדה, ככל שהוא מרבה לספר ביציאת מצרים, זה מראה על דרגתו הרוחנית – האם הוא "עשיר" או "עני". ולכן אם הוא מרבה לספר ביציאת מצריים מראה הוא שהשגתו בסיפור יציאת מצרים היא רוחנית ולכן הוא משובח, וכמו שמצינו את רב נחמן, ששאל את "דרו" עבדו, מה ראוי לעבד לומר לאדונו ששחרר אותו לחופשי ואף הוסיף לו כסף וזהב. ענה לו העבד: 'בעי לאודויי ולשבוחי'. זוהי הבנתו של עבד אבל אנחנו שמרבים בסיפור יציאת מצריים אז מעידים אנו שאנחנו בגדר מציאות של "משובח", למרות שעבדים היינו.

שבת שלום ופסח כשר ושמח.