לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (לה, ג)- מובא בשם בעל הטורים, שמהמילה "ויקהל" עד למילה "השבת" בפסוק זה, יש שלושים ותשע מילים, כנגד ל"ט מלאכות האסורות בשבת.

וידועה השאלה, מדוע מכל המלאכות האסורות בשבת (ל"ט מלאכות), הזכירה כאן התורה רק את מלאכת הבערה? רוב הראשונים מתרצים (אבן עזרא, רשב"ם, רמב"ן, עקידת יצחק), שכוונת התורה להדגיש כאן את ייחודיותה של השבת בהשוואה ליום טוב: ביום טוב, אסורה עשיית מלאכה, אך מותרת מלאכה שהיא לצורך אוכל נפש (כאמור לעיל יב, טז, "אשר ייאכל לכל נפש, הוא לבדו ייעשה לכם"), וכאן מדגישה התורה ששבת חמורה מיום טוב, שאסורה אפילו מלאכת אוכל נפש. ולכן הודגשה מלאכת הבערת אש, שהיא המלאכה העיקרית המשמשת לעשיית מאכל.

מובא בשם ר' יהונתן אייבשיץ: שהרי עיקר טעם השבת הוא זכר למעשה בראשית, אך הרי האש לא נבראה כלל בששת ימי בראשית אלא במוצאי שבת (כמבואר במס' פסחים דף נד; ולכן מברכים במוצ"ש בורא מאורי האש), ולכן היה מקום לסבור שהבערה אינה בכלל המלאכות האסורות, ומשום כך מדגישה התורה את האיסור על מלאכת הבערה.

הסבר אחר מובא בספר עקדת יצחק (ר' יצחק עראמה), בשער נ"ה, על דרך הדרש: לאחר שציוותה התורה לעיל להימנע ביום השביעי ממלאכה, מוסיפה התורה ומזהירה, כי יש להיזהר מהמצב השכיח, שבו הבטלה ממלאכה מביאה לישיבת עמי הארץ ולרכילות ולשון הרע. ולכן מזהירה התורה, "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת"- היזהרו מאש המחלוקת והמריבה ביום השבת.

ודומה לזה כותב החיד"א בספרו "מורה באצבע", אות קמ: "בהעלות המנחה בערב שבת קודש הוא עת מסוכן בין איש לאשתו ובין המשרתים, והרבה טורח הסטרא אחרא בזה לחרחר ריב. והאיש הירא יכוף יצרו, ולא יעורר שום מחלוקת והקפדה, ואדרבה, יבקש שלום. ויילך לשלום ויתפלל מנחת ערב שבת קודש כהוגן ביישוב ובחזרה, כי הוא זמן גילוי אורות קודש בשמים ממעל". והרב חיים פלאג'י, בספרו כף החיים, סימן כז אות לה, מביא דברים אלה של החיד"א ומוסיף: "ואנוכי עבדו מוסיף על דבריו, דאני הגבר ראה עיני, דבכל בית שהיה מחלוקת בערב שבת לעת ערב או בליל שבת, היה בדוק ומנוסה כי רעה נגד פניהם ולא יצאו נקיים באותו שבוע באיזה מקרה רע…". ובהמשך מספר המחבר כיצד השכין פעם אחת שלום במריבה שפרצה בליל שבת בין אחד משכניו לבין אשתו, וכיצד היה אותו אדם אסיר תודה על כך ("ובכל פעם שהיה רואה אותי, היה מחזיק לי טובה ואומר אלי, אותה הלילה הייתה לי לאות ולזיכרון שלא עשיתי עוד קטטה עם אשתי אף שעברו ימים ושנים".) ומסיים ר' חיים פלאג'י, "וזה כתבתיהו בספר, כדי דממני יראו וכן יעשו כל אחד עם שכנו הקרוב אל ביתו והייתה הרווחה, דאם הוא משים שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, לא ייתכן דהוא יעשה קטטה ומחלוקת, ומרבים שלום בעולם".

"והמלאכה הייתה דים לכל המלאכה לעשות אותה, והותר" (לו, ז)- מקשה ה"אור החיים"- לכאורה ב' דברים הופכיים, אם דים אינו הותר, ואם הותר אינו דים…. כי הלשון "דים" מורה שהיה בדיוק כשיעור, אך מאידך גיסא הלשון "הותר" פירושה שהיה מותר, עודף.

ומתרץ האור החיים, שלמעשה הביאו בני ישראל יותר מכפי הצריך, אך על מנת שלא לאכזב את המביאים (שיראו שחלק ממה שהובא לא שימש לבסוף לצורך למשכן), נעשה נס והכיל המשכן את הכול (ונמצא שמצד אחד אכן היה עודף, מצד הכמות, ולכן נאמר "והותר", אך ע"י הנס הכיל המשכן הכול, ולכן נאמר "דים"). ומכאן יש ללמוד מוסר השכל מעצם העובדה, שנעשה נס רק על מנת שלא יחושו בני ישראל אי נעימות לאחר שטרחו והביאו, כמה אנחנו צריכים להתחשב באדם שטרח באיזה ענין אפילו שלדעתנו זה מיותר צריך לעודדו ולשבחו על טרחתו.

שבת שלום