"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (כא' א)
רבים שואלים מדוע לא אמר "ואלה המשפטים אשר תלמדם", שלכאורה זהו ביטוי יותר מדויק. מתרץ רבינו יוסף חיים מבבל זצ"ל, "הבן איש חי" בדרשותיו, כי בפסוק זה רמוז יסוד גדול בתפקידם של שופטי העם ויושבי על מדין. אשר חכמינו אמרו במסכת (בבא בתרא קלא), "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" ולא אמרו "מה שאוזניו שומעות", משמע, כי תפקידו של דיין אינו מצטמצם בשמיעת פרטי הדברים מפי בעלי הדינים, והעיון במקורות ההלכתיים, ועל פיהם להכריע את הדין.

כי עדיין יתכן שבית הדין יוציאו פסק דין מעוות, והאמת לא תצא לאורה. לא מספיק להסתמך בהכרעת הדין אך ורק על כללי הפסיקה, באופן כזה אין הדיין עושה את תפקידו כנדרש. אלא, בנוסף למקורות ההלכה עליו גם להשתמש במקורות החכמה והבינה שהוא ניחן בה מאת השי"ת, עליו ברוב פקחותו ובעיני שכלו לנסות בכל דרך לברר את האמת עד תומה, ולהביא את בעלי הדינים לידי עמק השווה, עד שהאמת והשלום ישכנו יחד.

ידועים כמה וכמה מקרים של חכמי ישראל החריפים, שהצליחו להביא את הבעל דין שיהיה מודה על האמת, ולא הסתמכו על רצונו להישבע וכיוצא בזה, אלא השתמשו בבינתם היתרה שהקב"ה מסייע על ידי החכמים להוציא את המשפט כצדקתו. וכך הגיע הדבר לידי גמר ולידי מיצוי האמת. נביא כדוגמא מעשה שארע אצל אחד מגדולי הדור, כשבאו אצלו שני בעלי הדין להישפט בבית דינו. ומעשה שהיה כך היה: הנתבע – היה מוכר יין מפורסם בעיר, התובע ־־ היה משרתו הנאמן שעבד במסירות כמה שנים אצל מוכר היין. בתווך עמד ויכוח נסער אודות סכום ממון חשוב, אשר לטענת המשרת מדובר בכל כספו שאגר במשך השנים הרבות, והטמין אותו ערב שבת בין החביות של אדונו, אולם כאשר בא במוצאי שבת ליטול את כספו, לא מצאו. אין זאת, כי אם בעל־הבית – אדונו – מעל בממון. לעומת זאת, מוכר היין מצהיר נחרצות: לא היו דברים מעולם, אף פעם לא שלחתי יד בכספי אחרים. הרב המופלג בחכמה אמר את דעתו על אתר: אכן, קשה להאמין כי המוכר מעל בממון, ובפרט בשבת-קודש. אולם מאחר שברור גם שהממון נעלם באותו המקום, בהכרח לומר כי המשרת הנוכרי שלח ידו בחשאי בגניבה. למשמע חוות הדעת הזו, הגיב המוכר באנחת רווחה: כנראה שכן, אביא את הנכרי ואעשה בו שפטים… לאט לך, אמר הרב – צא וחשוב: אם הגוי אכן מעל בממון, הרי שכל היין במרתף נאסר כדין "יין נסך", עתה עלי לפרסם פסק ־הלכה האוסר את כל היין שברשותך… כשראה בעל-הבית כי כלתה אליו הרעה, פג לבו בקרבו והודה כי יצרו הסיתו והוא הוא הגנב.

וזהו פירוש הפסוק: 'ואלה המשפטים' כשתבוא לדון במשפטי הדיינות, עליך לבדוק ולראות בעיני שכלך והמילה "'אשר"' פירושה מלשון הסתכלות והבטה, כמו "אשורנו ולא קרוב"(במדבר כד, יז)] ורק לאחר שתעיין היטב, אזי "'תשים לפניהם" – הנח את פרי שכלך לפני שני בעלי הדינים, ותן להם לחשוב מחשבותיהם פן יחליט מי מביניהם לגלות את האמת המוסתרת.

—

רק שבתו יתן ורפא ירפא" (כא,יט)
הגמרא במסכת (ב"ק פה.) "ורפא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות". ייתור כפל הלשון "ורפא ירפא" צריך ביאור.

נקדים לכך את המשל הנפלא, בשני חכמים יראי אלוקים שהיו מהלכים ממקום למקום. בדרכם פגשו באיש מוכה שחין הגונח מחוליו לאחר שלא העלה צרי לרפואתו. פנו אליו החכמים ומסרו לו סודו של סם פלוני, ויעצו לו להניח אותו על מכתו וכך ימצא מזור ותרופה למחלתו. כאשר נפנו להמשיך בהליכתם, עצר אותם רוכל המוכר תורמוסים בשוק, ופנה אליהם בטענה: חכמים, מה לכם אצל נגעים? מקומכם ספון בבית המדרש ליד הגמרא, ולא לייעץ בענייני רפואה ומכאובים עוד הוסיף לטעון, שהרי במעשיהם הלכו נגד רצונו של הבורא יתברך, שהוא חפץ להעניש את האדם הלז במכת שחין, ואילו אתם עושים כנגד רצונו ומסייעים לו ברפואתו.

כדרכם של חכמים היה בפיהם מענה ברור להשיב על שתי הטענות כסדר: על הטענה הראשונה כי אל להם לחכמים להתערב בענייני רפואה, האריכו להסביר לו אודות חוכמת התורה הארוכה מני ארץ וכוללת בה כל סודות היקום. גם על תמיהתו השנייה השיבו לו מנה אחת אפיים: הן אתה מתפרנס מבישול תורמוסים, שהם נוצרו על ידי הבורא מרים כלענה, ואתה נוטל אותם לבשלם, וכי אין אתה הופך רצון הבורא?!… השיב להם הרוכל שכך הוא רצון אלוקינו שברא בעולמו דברים חסרים והועיד אותם לבני אדם שיבואו לתקנם ולהעמידם על שלמותם. ענו לו החכמים – מתשובתך תלמד לדעת את תשובתנו, תשכיל לדעת כי הקב"ה אמנם נתן לאותו אדם צרעת קשה, אולם חפץ הוא שירפא ממנה, יתכן אפוא שאנחנו שלוחי ה' להמציא לו מזור ורפואה. למרות שדרך חכמי התורה להחשיב ראייה הלקוחה מדברי תורתנו הקדושה יותר מאלף ראיות אחרות של חכמה, מכל מקום לא השיבו לו את הפסוק המפורש "ורפוא ירפא", פן יפריך את הראייה הזאת, לומר שהפסוק שלפנינו מדבר רק על אדם שנחלה ממכת אנוש, ובזה נאמר הדין שיש רשות לרפאותו, אבל מכת צרעת הבאה בידי שמים שמא לא ניתנה הרשות לרפאותו, לכן הוצרכו להשיב לו תשובה אשר עליו יהיה להודות לדבריהם, כי בכל סוג מחלה ישנה הרשות והחובה להושיט רפואה לאדם. אך עתה, יובן לנו במתיקות מדוע כפלה התורה את מילותיה, ורפוא-ירפא. ללמדנו על כך שכל סוגי הנגעים, בין זה שבא על ידי אדם אחר ובין זה שהגיע במישרין מידי שמים – כולם ניתנו להירפאות על ידי הרופא.