"ואני אקשה את לב פרעה והרבתי את אותתי ואת מופתי בארץ מצרים" (ז, ג)
צריך ביאור מדוע הקשה הקב"ה את לב פרעה ושלל ממנו את האפשרות לשוב בתשובה, הרי ניתן לאדם כוח הבחירה וכאן נשלל ממנו כוח הבחירה!

"הרמב"ם" בהלכות תשובה (פ"ו ה"ג) כותב שלפעמים הקב"ה נועל דלתי התשובה, כגון בני אדם שחטאו ברצונם והרבו לפשוע, עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא, וכן פרעה לפי שחטא מעצמו תחלה, והרע לישראל ניתן הדין למנוע ממנו התשובה עד שנפרע ממנו ע׳׳ש, "רש"י" כותב, גלוי וידוע לפני הקב׳׳ה שאין נחת רוח באומות עובדי אלילים, לתת לב שלם לשוב, טוב לו שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותיו ויכירו את גבורותיו, וביאר ה"שפתי חכמים" שהגויים אפילו שמתחרטים ממעשיהם, אין עושים זאת בלב שלם לשוב, אלא לפי שעה כדי שלא יבוא עליהם העונש, ואין תשובתם נחשבת כלום. נמצא לפי ביאור זה שלא הייתה הכבדה מיוחדת על פרעה, אלא הקב"ה ידע שפרעה לבסוף יקשה לבו ואפילו שישוב בתשובה יחזור בו, ממילא נתן לו ללכת בדרך זו כדי להרבות אותותיו ומופתיו.

"הרמב"ן" וכן "הספורנו" מבארים, שאדרבה זה שהקב"ה הקשה את לבו של פרעה היה כדי לאזן לו את הבחירה. כלומר שידע הקב"ה שע"י המכות ודאי יכנע פרעה וישלח את בני ישראל ממצרים כדי לא לסבול עוד מכות, וממילא ילקח ממנו הבחירה החפשית, לכן הקשה הקב"ה את לבבו שלא לשלוח את בני ישראל אפילו שיסבול מכות, ותהיה לו הבחירה שוה לחלוטין. נמצא לפי דבריהם שלא נשלל מפרעה כלל דרכי התשובה וניתן לו הבחירה לשוב. וכעין זה ביארו המפרשים מדוע כאשר נולד תינוק יש לו 13 שנה יצה"ר, ורק לאחר 13 שנה שכבר התחבר והתידד טוב טוב עם יצרו הרע ניתן לו יצר טוב, הרי ודאי שליצה"ר יהיה לו שליטה על האדם יותר מן היצה"ט, לכאורה היה צריך לתת לו גם יצה׳׳ר וגם יצה"ט מתחילת יצירתו ואז הבחירה היתה שווה? אלא ביאור הענין הוא כיון שניתן בתוך האדם נשמה קדושה וטהורה שהיא חלק אלוה ממעל, כל חשקה ורצונה אך ורק לעשות רצון קונה, לו יצוייר שהיה ניתן בתחילת בריאתו את יצר הטוב היה האדם נמשך רק אחריו ולא היה שומע כלל ליצרו הרע, וכיוון שרצה הבורא שהבחירה תהיה שווה לחלוטין נתן 13 שנה רק יצה"ר, בזה ימשך קצת לתאוות העולם, ולאחר 13 שנה בגיל שמתחייב במצוות יבוא אליו היצה"ט.

בספר "עקידת יצחק" מבאר, כי דרכם של מלכים אם מדינה מורדת בהם, מיד נלחמים בה והורגים את כל תושביה. אבל הקב"ה אין דרכו כך אלא מאריך אף ומתנהג במידת הרחמים, וכשמורדים בו, בתחילה מביא יסורים קלים בנחת ובחמלה אולי ישובו בתשובה. וזהו כוונת הקב"ה "ואני אקשה את לבו" כלומר, ע"י שפרעה יראה שהקב"ה נותן לו יסורים ואין הוא הורגם ולוקח את בנ"י ממצרים, יחשוב שאין ביכולתו להורגו ולהוציא את בנ"י, וזוהי קשיות הלב שאמר "ואני אקשה את לב פרעה". ועוד עשה הקב"ה שנתן את המכות בצורה כזו שאם פרעה ירצה למצוא מקום של טעות ימצא פתח כזה, ויקשה את לבו שאין בזה יד ה,.

***

"ומלאו בתי מצרים את הערב וגם האדמה אשר הם עליה (ח' יז') לכאורה מילים אלו "וגם האדמה אשר הם עליה " אינם מובנות

הגר"א זצ"ל מבאר עפ"י המשנה מסכת כלאים (פ"ח מ"ה) שישנה חיה שנקראת ׳אדני השדה׳ והיא הידעוני המוזכר בתורה, ומטבורה יוצא חבל ארוך המתחבר לארץ וכל חיותה ע"י החבל הקשור לארץ, ובניתוק החבל היא תמות, וחיה זו טורפת כל המתקרב אליה.
וידוע שבמכת ערוב באו כל סוגי החיות, וגם החיה "אדני השדה" היתה צריכה לבא למצרים, אולם אם היא תתנתק מהארץ תמות, זה שאמר "וגם האדמה אשר הם עליה" שבאה עם האדמה שהיתה מחוברת אליה למצרים.

"המהר"ם בן חביב" מבאר עפ"י מה שמובא בגמרא (סוטה מז.) בשעה שאלישע יצא לרפא את המים המרים, כשהיה בדרך יצאו כמה נערים שהיו ריקנים, וביזו את אלישע על שהמתיק את המים מפני שהפסידו בגללם את פרנסתם, כי היו מרויחים כסף על שהיו ממלאים מים לאנשים ממקומות רחוקים בגלל המים המרים, ואז כעס אלישע וקלל אותם שיצאו שני דובים מן היער ויבקעו בם, והיה שם נס בתוך נס, שהזדמנו שם דובים מה שלא היה שם מזה זמן, ולא זו בלבד אלא כידוע מדרכם של חיות רעות, במקומם הם חזקים מאוד ואמיצים, אולם במקום ישוב בני אדם הם מפחדים ולא מזיקים, מפני שאין להם דרך לברוח. עשה הקב"ה נס לאלישע שהיער עצמו בא לשם במקום שעמדו הנערים, ובזה היה לדובים עוז להורגם מפני שחשבו שהם במקומם.

וזה מה שהיה במצרים "ומלאו בתי מצרים את הערוב וגם האדמה אשר הם עליה" כלומר, גם האדמה של היערות ששם גרים חיות הרעות באו עמהם למצרים, כדי שיהיה נדמה להם שהם נמצאים בתוך מקומם ובכך יהיה להם עוז רב ולא יפחדו מהמצריים.

"הספורנו" מבאר את, הפסוק "וגם האדמה אשר הם עליה" דהיינו לא על חיות הערוב, אלא על המצריים, כלומר גם האדמה שהמצריים עליה תתמלא בחיות רעות, ואף אם המצריים יסגרו את ביתם חזק באופן שלא תוכל חיה רעה להכנס לביתם, ויחשבו שבזה הם ימלטו ממכה זו, גם אליהם יבוא הערוב, מפני שהקרקע אשר עליו הבתים יתמלא בנחשים ועקרבים וכל מיני מרעין בישין.

בספר "שלמי שמחה" מבאר זאת: דהיינו שאם המצריים היו הולכים לארץ גושן או מחוץ לארץ מצרים כדי להנצל מן הערוב, היה בא אחריהם הערוב לאותו מקום להזיקם, וזה כוונת הפסוק "וגם האדמה אשר הם עליה" היינו אדמת חוץ לארץ מצרים – אם היו שם מצריים היה שם ערוב. ובזה מבואר היטב הפסוק "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב" לכאורה המילים "אשר עמי עומד עליה" נראים מיותרות, וכי לא ידענו שבני ישראל גרו בארץ גושן? אלא בא לומר שגם בארץ גושן היה מכת ערוב, לבד ממקום שעם ישראל עומד עליו, אולם אותו מקום שהיה מצרי אפילו בארץ גושן היה הערוב רודף אחריו לשם, וזהו כוונת הפסוק "ושמתי פדות בין עמי ובין עמיך".