"ויאמר מהרי שלש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות" (יח, ו')

איתא בגמרא (ב"מ פז.): כתיב "קמח" וכתיב "סולת", אמר רבי יצחק מכאן שהאשה צרה עינה באורחים יותר מן האיש, פירש רש"י – סולת עדיף מקמח. היא אמרה קמח והוא אמר סלת עכ"ל. ולדבריו מתפרש הפסוק כך: "ויאמר מהרי שלש סאים" אברהם אמר לה להביא שלש סאים ולא פירש ממה – שאלה אותו שרה להביא "קמח"? והוא ענה לה, לא – "סולת". ומזה ששרה אמרה קמח שהוא הפשוט, למדו שאשה עינה צרה באורחים יותר מן האיש. אולם בספרים אחרים ישנה גירסא ברש"י הפוכה "הוא אמר קמח והיא אמרה סולת" משום שקמח כתוב בפסוק בתחילה, לכן הם גורסים בהיפך, שקמח מוסב על אברהם וסולת על שרה. ודבריהם תמוהים, אדרבה כיון שהיא אמרה סולת, וסולת טוב יותר מקמח א״כ הוסיפה על אברהם, ואיך למדו שעינה צרה באורחים, הרי שרה רצתה לתת את הסולת שהוא משובח יותר?

אלא ביאר בספר "קהלת משה": על פי משל, לאריה שאמר לבנו, שמהיום והלאה לא אטרוף לך טרף, רק אתה בעצמך לך והביא שבור רעבונך לבדך. ויתחנן לפני אביו ויאמר אנה אני בא והיה כל מוצאי יהרגני בקשת וחיצים, ויען אביו לא תירא מאומה כי הארי הוא מלך החיות והוא הגיבור מכל, ומי יתייצב לפניו? כשמעו שאין צריך לירא משום בריה הלך מעיר לעיר. והנה בדרכו ראה שער אחד המצוייר עליו את אשר דוד המלך הרג את הארי ואת הדוב. ושער שני המצוייר עליו ששמשון הגיבור שסע את הארי כשסע הגדי, ויחרד מאד ויאמר בלבו אלכה ואשובה אל אבי כי התל בי. וישוב אליו רעב וצמא ויעמוד לפניו ויצעק לאמר: אבי מדוע רמתני הלא כזאת וכזאת ראיתי בעיני. ענה לו אביו שוטה ופתי אתה, מדוע לא תבין בעצמך, כי אילו לא היה דבר זה פלא, לא היו מציירין דבר זה על השערים לזכרון לדורות עולם. אלא על כורחך לפי שהארי הוא גבור מכל, לכן כאשר קרה פעם אחת ההיפך הציגו זאת לזכרון. כך גם כאן הדבר, הוא אמר "קמח" והיא אמרה "סלת" ולמה כתבה זאת התורה, מסתמא דבר חידוש הוא, לכן מכאן נלמד ששאר נשים עיניהם צרה באורחים יותר מן האיש.

ועוד ביאור שהרי כתב הרמב"ם בכל מידה צריך להלך בדרך הממוצעת. אולם מי שטבעו נוטה למדה רעה לא מספיק שיעמוד תיכף בדרך הממוצעת, רק בתחילה צריך לברוח עד הקצה האחרון עד שיורגל בזה, ואז יוכל לעמוד בדרך הממוצעת. והנה בזה שאמר אברהם קמח, מסתבר שזו היתה הדרך הרגילה לאורחים, ומדוע אמרה שרה סולת בדרך הקיצונית, אלא כיון שאשה עיניה צרה באורחים. על כן רצתה שרה לעקור מידה זו מליבה ועברה למידה הקיצונית.

"והכתב סופר" תירץ כי בוודאי אף שטבע אשה שעיניה צרה באורחים, מ"מ הצדקת שרה כבשה יצרה תמיד והכניסה אורחים ונתנה להם כל טוב המובחר נגד טבעה, והנה אל תאמין בעצמך, כי עד יום מות האדם אולי פעם לא יכבוש יצרו ולא יוכל לו, ולכן לא בטח לב אברהם בשרה, הגם שראה שכבשה יצרה מטבעת הנשים, מ"מ בכל פעם שבאו אורחים לא בטח לבו אולי עתה לא תכבוש לעשות נגד טבעה, ולכן לא ציוה עליה שתקח מן המובחר שאז תהיה מוכרחת ליתן גם אם שלא לרצון יהיה לה, ויהיה האורח אוכל לחם רע עין. לכן התחכם אברהם תמיד וציוה לה שתכין הגרוע, והיא ידעה בנפשה כי אברהם טוב עין הוא ויחפוץ בטוב יותר, ואם תכבוש את טבע הנשים תתן לו ברצונה את המובחר, ואם לא, לא תהיה לתת כנגד רצונה, לכן מובן למה ציוה לה לתת קמח, והיא נתנה סולת למרות שאשה עיניה צרות באורחים.

ובספר "מאמר שיחת חולין של תלמידי חכמים" (פרק א') מבאר בעוד אופן, אדם המארח אורחים בביתו, נכון שלא להרבות במאכלים יקרים, רק יתן להם לפי מאכליו שרגיל בהם, ובזה לא יהיה לו טורח לקבל אורחים בכל עת. וכאן ראינו, ששרה בקשה להשתמש בסולת – מאכל משובח, מדוע? אלא כך דרכו של היצר להקשות על המצוה – ע"מ שלא יקימוה פעמים נוספות מחמת הקושי והיוקר, שאם היתה משתמשת בקמח – הרי מאכל רגיל הוא ואין בכך טרחה ויוקר, ולא היה קשה עליה להזמין אורחים פעם נוספת. ובזה מבואר מאמרם אשה עיניה צרה באורחים – משום שרוצה להרבות במאכלים יקרים ומשובחים.

ועוד תירצו פירוש של עיניה צרות דהיינו ששרה "הצרה עיניה" והתבוננה באורחים, וכך הכירה שאינם אנשים פשוטים כלל וכלל. אולם אברהם לא ראה בכך, וחשבם לאנשים פשוטים (כפי שהביא רש"י: "כסבור שהם ערביים"), ולכן הוא זה שביקש להביא להם רק קמח. אך שרה העמיקה לראות שמדובר באנשים חשובים ומן הראוי להביא להם דבר משובח יותר – סולת! וזו כוונת הגמרא ש"עיניה צרות" באורחים – היא מצירה עיניה ובכך מכירה באורחים יותר מבעלה, ועל כן ראתה לנכון להביא להם סולת.

***
"והאלוקים נסה את אברהם" (כב, א)

ישנה שאלה שרבים התקשו בה, מדוע מיוחס ניסיון העקידה רק לאברהם כמו שכתוב "והאלוקים ניסה את אברהם", ומדוע לא מתייחס הניסיון גם ליצחק, הרי היה אז בן 37 שנה ונעקד כשה, ופשט צווארו לשחיטה על קידוש ה', והיה צריך לומר הכתוב והאלוקים ניסה את אברהם ואת יצחק? בספר "שער בת רבים" הביא בזה כמה תירוצים: א. בספר "עץ הדעת טוב" כתב, גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, כי המצווה יצרו מתגבר עליו יותר ממי שאינו מצווה. אברהם היה מצווה ויצחק לא היה מצווה. לכן ניסיונו של אברהם היה פי כמה משל יצחק שלא הצטווה, על כן שיבחה התורה דווקא את אברהם.

ב. ה"חתם סופר" ביאר על פי מה שכתב רש"י בפרשתנו "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו" מדוע איחר שלושה ימים ולא הראהו מיד את המקום, כדי שלא יאמרו הממו וערבבו. כלומר אם היה אברהם רואה את המקום מיד לא היה שהות בידו לחשוב אם לקיים מאמר ה' אם לאו. לכן ניסיונו של אברהם גדול עד מאד, שהרי היה לו שהות ג' ימים להתבונן בלבו, ובכל זאת התגבר על מחשבותיו ועקד את בנו. מה שאין כן יצחק שזמן מועט קודם העקידה ידע להיכן הולך, ולא היה לו פנאי להתייעץ עם מחשבתו, ומיד העלהו על גבי המזבח, לכן לא היה נסיונו גדול כל כך.

ג. ועוד ביארו באופן נוסף על פי משל, לשני אנשים שעמדו ברחוב, אחד היה נדיב בן נדיב, והשני היה קמצן בן קמצן אשר מעודו לא נתן צדקה לעני אפילו פרוטה אחת. והנה ניגש אליהם עני אחד וביקש מהם עזרה להחיות נפשו, וימהרו שניהם ויתנו לו נדבה הגונה. עמד איש אחד מרחוק והתפעל מאוד על מעשה בן הקמצן. וישאל אותו רעהו מדוע אתה מתפעל עליו ולא על חברו. השיב לו, על בן הנדיב אין פליאה כיון שמעשה אבותיו בידו, אבל השני שהוא בן קמצן וכבש טבעו ונתן לעני הלא דבר חידוש הוא. כן על דרך זה, רוב הבנים יש להם בתכונת נפשם כח אבותם, והנה יצחק נולד מאברהם אשר מסר נפשו לכבשן האש, וכח זה הנחיל גם ליצחק. לכן על יצחק אין הדבר חידוש. לא כן אברהם שהיה בן תרח עובד עבודה זרה אשר לא הכיר בה' כלל, ובכל זאת מוכן היה למסור נפשו ונפש בנו על קדוש ה', זהו ניסיון גדול.

ד. וה"בית הלוי" תירץ שהניסיון למות על קדוש ה' קל יותר מאשר לחיות על קדוש ה'. והנה יצחק הלך כדי למות על קדוש ה', מה שאין כן אברהם הלך לחיות על קדוש ה', שהרי ימשיך לחיות ללא בנו יחידו אהובו, זהו ניסיון קשה, ועל פי זה ביאר, מדוע בתפילת ראש השנה אומרים "ועקידת יצחק לזרעו תזכור" ולא אומרים שיזכור לנו את נסיונו של אברהם? אלא כדי שיזכור לנו ה' זכות אבות, צריך שנהיה אנו שייכים באותה דרגה של האבות, כי לולי זה אין הקב"ה זוכר זכותם לבנים וזאת הסיבה שלא הועילה זכות אברהם, לישמעאל!. אבל אנחנו ששייכים לדרגתו של יצחק, יותר מדרגתו של אברהם שהיא למעלה מהשגתנו, לכן מבקשים שיזכור לנו זכותו של יצחק דווקא.