אני אמא מפלסטלינה, כזאת של הכל בשקל.
הרבה זמן לקח לי להגיע לתובנה הזו, נכון היא לא קלה, עצם הידיעה שאת שייכת למשפחת החומרי יצירה, שניתן לכופף, לעצב, ליצור מחדש לא נחמדה בעליל, אבל..זה מה יש!

בבוקר בת ה-12 שלי קמה בעצלתיים, לפי ההתחפרות שלה בשעה שנכנסתי והרמתי את התריס בתנופה הבנתי שהיום היא לא תזכה לחזות בפעמון בית הספר מקרוב בשעה 8:00.

"נכון" הרהרתי לעצמי הרהורים של אמהות אכפתיות, "אתמול היה לה קשה לשכב לישון, היא למדה למבחן עד שעה מאוחרת היא השקיעה ולא נורא אם תגיע קצת מאוחר לבית הספר". ואז הקול השני המעצבן ששייך לאמהות עובדות והכי לחוצות בפלנטה אמר "זאת היתה בחירה שלה, אל תוותרי לה, את לא כותבת בשום אופן פתק, אחרת תעשי מעצמך חוכא ואיטלולא, וסמכות הורית זירו".

התארגנתי, ארזתי את עצמי לדעת, שרפתי סנדוויצ'ים בטוסט, והבהרתי חזור והבהר "מאוחר, קומי, אין פתק, לא יהיה פתק, לא יתקבלו תירוצים".

הצהרות בנוסח בלפור ודומיהן עם תחושת צדק פנימית שבעבעה בי והבהירה לי ולכל השכנים (ידעתי זאת לפי הדלתות של השכנים שנעו באי נוחות במקומם) שכאן, בבית הזה פתקים סתם אאוט, לקיחת אחריות אין. ובתחושת אופוריה הורית עזבתי את הבית כשאני מותירה מאחורי הוראות והבהרות שאינן משתמעות לשתי פנים (אלא להרבה יותר) וילדה אחת עם עיניים טרוטות ונעל אחת על רגל שמאל.

אין פתק, הן צדק.

ואז הגיעה הטלפון.
"אמא, סדרתי את החדר, אני מוכנה, ושכחת להשאיר לי פתק"

הבנתם? אני שכחתי להשאיר פתק, כלומר נאמתי לעצמי כל הבוקר דיברתי אל קירות הבית המסורים שתומכים בי מהרגע שנכנסתי לגור בצל קורתם. "אמא, אם לא תכתבי לי פתק" היא ממשיכה לרקוד לי על המצפון שנדמה היה לי שהשארתי בבית "המורה תעיף אותי למנהלת וזה יהיה הסוף שלי".

מוכשרת הילדה מכירה את נקודות התורפה על בורין ומנצלת את זה היטב.

אנוכי שכבר הייתי עמוק ב-high way מבינה שאכן פתק אני לא אכתוב, אבל הסיכויים שהילדה תלך לבית הספר נטולת פתק שווים לסיכויים של מדינת ישראל לעשות הסכם שלום עם איראן, ומתחילה לחשוב יצירתית.
השכנים שגם ככה היו עדים לסצנת הבוקר כבר היו מעורים בפרטים וממילא כשבת ה-12 נקשה על הדלת שלהם לבקש עזרה הם נרתמו בשמחה, חשים חדוות יצירה ועזרה לזולת כפשוטו ממש.

הפתק נכתב ע"י שכן מסור שהבין שאם הוא לא יכתוב פתק מערכת הטלפוניה של הבניין תקרוס בטרם עת.
והילדה היתה מאושרת.
אני אמא מפלסטלינה, כבר אמרתי?