את התכנית עניין משפחתי פתחתי הבוקר בטור אישי שכתבה חברה. קיבלתי את רשותה להקריא את הטור ואני מכבדת את בקשתה להישאר בעילום שם, למרות שבא לי לצעוק את השם שלה בקול. תמיד הערכתי אותך חברה יקרה ועכשיו הערכתי גברה שבעתיים.

וכך כותבת ח. "זה יהיה קצת ארוך הפעם, אבל רוצה לשתף בתובנה שהגיעה אלי בימים האחרונים. מגלגלים זכות ע"י זכאי. מ' הצדיקה זיכתה אותנו באורח מתוק בן 10 שהמשפחה מפורקת ע"י הרווחה והוא גדל בפנימיה בירושלים. אורחים אצלינו זה דבר שיגרתי לחלוטין, יש לנו מקום ואנחנו אוהבים לארח. אבל הפעם כן היו לנו קצת חששות, בכל זאת ילד בן 10 אין לי מושג אם ישפיע על הילדים שלי, אם האירוח והטיפול בו יהיו על חשבונם ובכלל האם יסתדר אצלינו. בנוסף, קיבלנו דף הוראות ליתר בטחון שהוריד מאיתנו לגמרי את הביטחון… לשמחתי ע' הציעה שאם יהיה צורך יארחו אותו חלק מהזמן וכך ידעתי שיש אופציה כזאת".

"סוף סוף הגיע אבי (שם בדוי). הוא נכנס בשפתיים קפוצות עם כלוב גדול של אוגר וילקוט על הגב. הוא לא היישיר מבט לאף אחד ולא רצה שום דבר. הראנו לו את המשחקים ונתנו לו להיות לבד ולהירגע. (כמו שכתבו בהוראות) אחרי כשעה הוא היה מאושש יותר והתעניין טיפ טיפה במה שקורה בבית. התאומים בני ה-6 די מהר הצליחו לשבור את החומה ולשחק ביחד".

"בערב הפצרתי בו שנפרק את התיק ונשים הכל בארון. בחוסר חשק הוא הוציא מכנסיים מגולגלות, טרנינג אחד ועוד חולצת טריקו שגדולה עליו בכמה מידות. הייתי בהלם, חשבתי שאקנה לו כמה השלמות שיצטרך, וגם י' ביקשה להשתתף בקנית נעליים. אבל לא ציפיתי שהילד יבוא בלי כלום. אמרתי לאבי שבבוקר נצא לקניון לידינו ונקנה לו מה שצריך. הוא הביט בי במבט מעורב של חוסר אימון ושל התרגשות והלך לישון. בבוקר כשירדתי למטבח הבנים שיחקו במכוניות כשאבי ראה אותי, הגיע אלי ושאל בחשש את זוכרת מה הבטחת לי? אמרתי מיד בטח, אנחנו עוד מעט נתארגן ונלך לחנות. הוא היה מאושר. הצעתי גם לתאומים להצטרף לקניות אבל הם עיקמו את האף ואמרו מעצבן החנויות".

"נסעתי לבד עם אבי, שום דבר לא הכין אותי להתרגשות העצומה שאפפה אותו כשנכנסנו לקניון, העיניים ברקו ולא שבעו מלהסתכל, הידיים רעדו מהתרגשות והרגשתי את הלב הפועם במהירות. נכנסנו לחנות הבגדים ואמרתי לו בא תגיד לי איזה סגנון אתה אוהב. הוא ענה מיד: הכל אני אוהב, כל הצבעים וכל הסגנונות, הייתי מרוגשת בעצמי מהתרגשותו. בחרנו מכנסיים, חולצות, פיגמות, תחתונים, גרביים ליום יום ושבת. ומעולם מעולם לא היתה לי חווית קניות כל כך כייפית. הרצון שלי היה לתת לו כמה שיותר".

"הרגשת הסיפוק לנוכח התרגשות הילד היא בלתי ניתנת לתיאור. לא הייתי צריכה לעשות השוואה למה כל כך כיף לקנות לו וכל כך מעייף לקנות לילדים שלי, הילדים שלי מקבלים כמובן מאליו ותמיד תמיד צריכים גם כזה ועוד מההוא, ומשחק חדש שיצא לשוק, והצבע לא אוהבים ועוד ועוד. פתאום החוויה של ילד שהעיניים בורקות מאושר פשוט עשו לי אושר גדול יותר. הגענו הביתה הוא רץ עם השקיות לארון וסידר הכל לפי נושאים במדף. אחרי שעה עלה לחדר להכין פיג'מה ללילה ואחרי חצי שעה עלה להחליט איזה בגד ילבש מחר".

"למה כתבתי את כל זה? שואלת חברתי ועונה "כי פתאום בתפילת שחרית נפל לי אסימון ענק שרק בשביל זה הייתי צריכה את אבי המתוק. ניסיתי להתרכז ולהתפלל בשמונה עשרה, אבל בעיקר חיכיתי להגיע לשמע קולנו, ספת הפסיכולוג היומית שלי, התנקזות כל הבקשות, המשאלות, התחינות על הילדים, העבודה, הבריאות, הפרנסה ועל מה לא ופתאום בעודי מסדרת בראש את הרשימה הלא נגמרת אני חושבת לעצמי שאני בדיוק כמו הילדים שלי. תמיד תמיד רוצים יותר הרשימות שלהם לא נגמרות בדיוק כמו הרשימות שלי. כיף לי לתת להם כל יום כל היום? לא במיוחד. ולאבי כיף לתת? מאוד מאוד. אז כמו מי אני רוצה להיות? זנחתי את רשימת הבקשות והכנתי תוך כדי רשימת תודה ענקית על כל דבר דבר שיש לי. בלי בקשה אחת, ככה להודות באמיתי מכל הלב והנשמה כי יש לי המון על מה. סיימתי את התפילה בלי בקשה אישית אחת, אבל עם לב מלא תודה למלך העולם. התחלתי לעבוד על הערכה אמיתית וכנה שלי על היש. לומר נשמת כל חי לא כסגולה ל…. אלא להתכוון לכל מילה שם באמת. תודה לה' ולשליחיו שפתחו לי את העיניים לראות כמה ברת מזל אני ועל כמה עלי להודות.

ושוב תודה לח. היקרה ולכל החברות הנוספות שהיו שותפות למשימה. כלום לא מובן מאליו וכמה צריך להודות להקב"ה.