נניח שבא אליי אדם המעוניין לפתח את שרירי ידיו, אני מציג לפניו שלוש משקולות – הראשונה שוקלת שתי ק"ג, השניה, חמישה ק"ג והשלישית עשרה ק"ג. אני מבקש ממנו להרים את המשקולת הראשונה ותוך שהוא מרים אני שואל "זה כבד לך?" והוא עונה: "אה.. שטויות, אני בקושי מרגיש את זה…". טוב, אז בא נעבור למשקולת האחרונה – זו של העשרה ק"ג – הוא מזיע ופניו מאדימות בנסיון נואש לנתק את המשקולת הכבידה מקרקע אך זה לא ממש מצליח לו, ותוך כך אני שואל: "נו. .איך זה?.." והוא מגיב: "אין מצב.. אני פשוט לא מסוגל!" ואז אני מציע לו להרים את המשקולת האמצעית- זו של חמשת הק"ג. הוא מרים אותה במאמץ מה ואומר: "זה אמנם כבד, אבל אני חושב שבמאמץ סביר אני אצליח". ברור מאליו כי זו המשקולת המתאימה ביותר לאמן את שרירי ידיו. שהרי הראשונה, קלה מידי ואינה מאמצת את השריר ובוודאי שאינה מפתחת אותו. האחרונה, כבידה מידי ואינה מפתחת את השריר אלא שוברת ומשחיתה אותו. לעומת זו, המשקולת האמצעית מפעילה מאמץ סביר על השריר מחד, אך דואגת להשאיר אותו בריא ושלם מאידך. מובן אפוא כי זו – המתאימה ביותר לפתח ולשכלל אותו.

אם הבנתם את הדוגמה המסורבלת הזו, הרי שהבנתם את עיקרון המשמעת!

המשמעת היא שריר! תפקידנו כהורים הוא לפתח ולשכלל את השריר הזה בעבודה מדורגת מאוד ומותאמת לכוחותיו של הילד.

אף אחד לא נולד עם חשק לשמוע בקול ההורים והמחנכים. להיפך! נולדנו כולנו עם רצון למרוד בתכתיבים המגיעים 'מלמעלה'. אף אחד לא סובל שאומרים לו מה לעשות. אך מה לעשות, הרי ברור שהמשמעת היא טובת הילד. אוי לו לילד שגדל בעולם שבו אין כללים ברורים וכניעה לסמכות. הוא יהיה פרא ובאמת לא יוכל להסתדר בשום תחום בחיים, לא בעבודה לא בזוגיות ובטח שלא בניהול סדר יום בריא המייצר תכתיבים שונים חדשים לבקרים. אך כאן נמצאת המלכודת הגדולה. אנו סבורים כי ילד ממושמע הוא "ילד שעושה כל מה שאומרים לו". טעות! טעות! טעות!

ילד הנדרש "לעשות כל מה שאומרים לו" דומה להפליא למתאמן מתחיל הנדרש באחת להרים משקולת של עשרה ק"ג. דרישה זו 'כבידה' על הילד וממילא איננה מחזקת את 'שריר המשמעת' שלו, אלא להיפך – היא מחלישה אותו. ילד הנדרש לעשות "כל מה שאומרים לו", באמת אינו מסוגל לעמוד בשלל ההוראות, וכשהוא נכשל ומפר את המשמעת אזי זוכה הוא לביקורת הרסנית בדמות "למה אתה לא ממושמע? , מתי תהיה כבר בן אדם?…"

הורים יקרים, זה לא הוגן!

זה בדיוק כמו לצעוק על המתאמן המתחיל בשל כך שאינו מצליח להרים משקולת של עשרה ק"ג.

הדרך הנכונה לאמן את הילד להיות ממושמע צריכה להיות מדורגת ומדודה לפי כוחותיו. מה שזה אומר למעשה הוא שעלינו לוותר – לעת עתה –  על כל דרישות המשמעת (שהם משקולת כבידה מידי) לחודש הקרוב, ולהתמקד בשלוש דרישות בלבד, על דרישות אלו להיות בדרגת קושי השקולה למשקולת בינונית, קרי: דרישות שבהן יש סבירות גבוהה שהילד לבצע את המוטל עליו תוך מאמץ סביר לכוף את יצר מרידתו. במילים אחרות: דרישות בהן אני משוכנע כי לילד יהיה קושי לבצע, אך אם אחזור על דרישתי באזניו פעם אחר פעם ולא אניח לו להתחמק- סביר להניח כי ישלים עם הדרישה בתוך זמן קצר ויבצע את הפעולה.

כך מאמנים למשמעת. מפתחים ומחזקים את 'שריר המשמעת'- לא שוברים אותו!

הדרישות הרבות והשונות שלנו, הממלאות את סדר יומו של הילד, אינן מוגדרות מראש והן בבחינת "דבר שאין לו קצבה". מי יכול לעמוד בדרישות שאין להן סוף, לא בתוכנן ולא בכמותם?!..

לאחר ששלוש הדרישות הקבועות (המופיעות יום יום) מתמלאות בקלות והופכות ממשקולת של חמישה ק"ג לבחינת שני ק"ג- אזי נוסיף שלוש דרישות חדשות המהוות רף קושי חדש אך מדורג מאוד. כך נאמן את ילדינו להיות ממושמעים יותר, רגועים יותר ובעיקר מסופקים יותר. שבת שלום ומבורך.