היום זה נראה שגרתי שמסלול הלימוד של שומרי התורה עובר כמה שנים במסגרת ישיבתית, אבל זה לא היה כך מעולם. מי שהקים את עולם הישיבות היה זה תלמידו המובהק של הגאון מוילנה שיסד את אם הישיבות – ישיבת "עץ חיים" בוולוז'ין. דוד גדנקן עם 10 דברים שרציתם לדעת על רבי חיים איצקוביץ שהכל קראו לו רבי חיים מוולוז'ין.

א. ביום טוב שני של חג שבועות, שנת ה'תק"ט (24 במאי 1749)נולד תינוק לרבי יצחק איצקוביץ פרנס קהילת וולוז'ין שבמחוז מינסק שבבלארוס (בין וילנה למינסק) ולאימו מרת רבקה לבית רפפורט ושמו בישראל חיים. כשהבחין אביו שהילד אוהב ללמוד תורה, שלחו בגיל צעיר ללמוד אצל הרב רפאל זיסקינד, רבה של עיירת המחוז מינסק.כשחזר לוולוז'ין למד אצל הרב אריה בר אשר גינצבורג, רבה של העיר המוכר בכינויו "השאגת אריה" (על שם ספרו הידוע שהיה ספר שחקר שאלות ותשובות בנושאים הלכתיים שהעסיקו אותו במהלך לימודיו וכהונתו כרב וכראש ישיבה).

ב. כשהנער חיים הגיע לגיל 19, עזב את וולוז'ין ונסע לווילנה כדי ללמוד בבית מדרשו של הגר"א. הגאון הבחין מיד בהתמדתו וכשרונו של ר' חיים בלימודיו, קרב אותו אליו וכך הפך במהרה למי שנחשב כתלמידו החשוב והמקורב. לימים נתן הגר"א את הסכמתו וברכתו לר' חיים ושלחו חזרה לעיירת הולדתו כדי לקבל עליו את כהונת רב העיירה. החל לשמש כרבה של וולוז'ין בשנת תקל"ד (1774) והוא בן 25 שנים.

ג. ר' חיים מוולוז'ין טען כי דורות רבים לא היה גדול בתורה כמורו ורבו הגר"א, וכשהיו כאלה שביעו דעתם כי ר' חיים הוא ממשיך דרכו הוא מחה נמרצות וראה במחמאה זו פגיעה בגאון. לאחר ששימש בכהונת רבה של וולוז'ין כ-15 שנים, עבר ר' חיים לכהן כרבה של קהילת וילקומיר, עיר השוכנת כ76 ק"מ צפונית לוילנה. הייתה זו כהונה קצרה מאד, חזר לוולוז'ין וכיהן בה כרבה עד ליום מותו.

ד. לאחר פטירתו של מורו ורבו הגאון מוילנה (חול המועד סוכות תקנ"ח –אוקטובר 1797) , החליט רבי חיים לייסד ישיבה בוולוז'ין וקרא לה בשם "עץ חיים". באופן מעשי הייתה זו הראשונה ואם הישיבות הליטאיות הגדולות.כשהחליט להקים הישיבה יצא ר' חיים בקול קורא ובענווה המיוחדת לו כתב כי אינו ראוי להיחשב כתלמידו של הגאון. "ואנוכי שמעתי שנקרא עלי שם רבנו הגדול וכו' וזכיתי להיקרא בשמו הטוב עלי לאמר תלמידו וראיתי חובה לעצמי להודיע בישראל נאמנה וכו' שכל האומר כן אינו אלא טועה גמור. ובמקצת הימים אשר זכיתי לשמש אותו,לא זכיתי ממנו אלא לידע צורתא דשמעת אחר יגיעה".

ה. כשהוציאו בניו של הגר"א, רבי יהודה לייב ורבי אברהם,את ביאור הגר"א לשולחן ערוך בחלק של "אורח חיים",כתבו הבנים כי ר' חיים מוולוז'ין הוא כראש וראשון לתלמידי אביהם הגר"א. כאן החובה לציין כי יש נושא מרכזי אחד בו נהג אחרת מרבו. בעוד שהגר"א התנגד חריפות לכל הקשור לתנועת החסידות ומנהגי החסידים, רבי חיים היה מתון יותר וסובלני כלפי החסידות. איכא דאמרי שמתוך סקרנות עמוקה להכיר יסודותיה קרא בספר התניא ועוד ספרי חסידות. למרות האמור לעיל הביע ר' חיים את דעתו כי תלמוד התורה והתעמקות בלימודה היא התחליף לדבקות החסידית.

ו. אחד ממקורביו של ר' חיים נטה לחסידות, קרא לו ר' חיים ולאחר דין ודברים הביאו בפני בית דין והשביעו על שלושה דברים. א. שיקפיד על דקדוק הלכה ב. שלימוד גמרא יהיה בשבילו העיקר החשוב . ג. שלא יבזה את הגאון מווילנה. יש בכך רמז כי אלה עיקר החסרונות שר' חיים ראה בחסידות. רבנים ידועי שם כדוגמת הרב המקובל והצדיק הרב יוסף זוסמן זצ"ל (תלמידו המובהק של הרב יעקב משה חרל"פ), כתב כי שיטתו הקבלית של רבי חיים מוולוז'ין מבוססת בהחלטיות על דברי רבו הגר"א ולכן מנוגדת לחסידות.

ז. משהקים את ישיבת "עץ חיים", הובנה ונלמדה בוולוז'ין הובנה ונלמדה משנתו החינוכית. רבי חיים החשיב מאד ובעיקר את לימוד הבקיעות בתורה. דרש ללמוד חזור ולמוד את הסוגיות השונות בגמרא, לטענתו ריבוי החזרות על סוגיות הגמרא יפתרו ויתרצו ללומד שאלות רבות. ברי היה לרבי חיים כי יש לומדים המתקשים בלימודם, להם המליץ בחום ללמוד במתינות ומתוך שמחה. בלימוד שכזה יכול האברך להשיג בזמן מועט מה שאם לא ילמד במתינות ישיג בשעות רבות. רבי חיים העדיף לימוד רצוף של מסכתות התלמוד (כיום נוהג זה משתנה בישיבות רבות). רבי חיים המליץ בחום ללמוד ספר "מסילת ישרים" של הרמח"ל, לדעתו העיסוק בתורת המוסר מחזקת ומתגברת על רפיון ולו זמני בהתמדה בלימוד.

ח. בספרו הידוע "נפש החיים" (שער רביעי) מביע רבי חיים את דרכו האמונית כי לימוד התורה עדיף על כל דבר אחר בחייו של היהודי. ללימוד התורה עדיפות על תפילה, גמילות חסדים ולעתים על הצלת נפשות. התורה היא דיבור אלוקי, אור כל העולמים, קיום ושורש הכל. העולם נברא בשביל התורה שעלתה במחשבה תחילה. רבי חיים ראה בלומד התורה כמי שנעשה שותף במעשה בראשית וכי הלומד מוסיף חיוניות אלוקית, אור ושפע אצילי בכל העולמות כולם וכו' וכו'.

ט. החלנו בשער הרביעי, נחזור ונציין את השערים הראשונים של ספרו "נפש חיים". השער הראשון עוסק באדם, זה שנברא בצלם אלוקים וכשם שבורא עולם מבטא את שליטתו ואדונותו על כל היקום, כך האדם כולל בתוכו כל הכוחות האלה ויכול להשפיע לטובה או לרעה על היקום. הקשר בין האדם לבוראו הוא קשר ישיר ואינו זקוק למתווכים במעשיו הוא משפיע על היקומים השונים. ר' חיים תובע מאיתנו להזהר ולדקדק במעשינו בדיוק כפי שהתורה נשמת העולם, מורה ומדריכה אותנו וממילא ברור ונהיר את הצורך להגות בה יומם ולילה. השער השני הוא התפילה. האם אין זו עזות מצח לפנות לקב"ה? רבי חיים מלמדנו שזה רצון הבורא שעבודת ה' תהא זו שבלב דהיינו התפילה. התפילה הינה אל יחידו של עולם אנו קוראים אליו ישירות ולא למידותיו. השער השלישי עוסק באלוקות. "האלוקים הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו". זהו מקור השם המקום. אזהרתו של רבי חיים היא שלא תהא יהירות בעבודת השם.

י. ברצוני לסיים את הדיון ברבי חיים מוולוז'ין בשאלה האם היה לו חלק ביוזמה של תלמידי הגר"א (1808) לעלות לארץ ישראל? קיימת עדות של ר' אריה נאמן, ממקימי היישוב בירושלים (קבור בהר הזיתים). ר' אריה טען כי היה זה רבי חיים מוולוז'ין שהגה ויזם את העליה שבראשה עמדו רבי ישראל ורבי מנחם מנדל משקלוב. שניהם שהיו ידידים קרובים היו תלמידים מובהקים של הגר"א ועמדו בראש הקבוצה הראשונה שעלתה לא"י. (עלו בתחילה לטבריה, משם לצפת ואח"כ עברו לירושלים). רבי חיים מוולוז'ין עצמו לא עלה ארצה אבל הרבה לסייע לעולים. ידוע כי היה הסמכות הרבנית-הלכתית של ארגון "רוזני וילנה" שהרבה לעזור ליהודים ה"פרושים" (ליטאים-אשכנזים) בארץ ישראל. היו אלה כספי החלוקה ועזרה לכולל "אדרת אליהו". בסמכות זה היתה לר' חיים השפעה רבה על מדיניות היישוב הישן בירושלים. רבי חיים נפטר בי"ד סיוון תקפ"א (14 ביוני 1821) ונקבר בוולוז'ין. בניו של ר' חיים המשיכו את תפקידו כראש הישיבה וזכו להוציא לאור את ספריו. אחת מבנותיו נישאה לר' יוסף סולובייצ'יק ומהם יצאה שושלת רבני בית סולובייצ'יק – בריסק.