לא חלפו ימים רבים מרגעי ההוד והשיא של מעמד הר סיני, מאותם ימים של אחדות מופלאה של 'כאיש אחד בלב אחד', וימי החולין והשיגרה מחזירים את העם לסורו ולתלונותיו.

לא קלה היא דרכו של משה רבנו, זה שהיה לו את העוז והכוח לעמוד מול פרעה ולומר בקומה זקופה שלח את עמי, זה שללא היסוס הרג את המצרי וטמנו בחול על אשר שלח ידו ביהודי, זה שבוקע את הים במטהו ומוציא את העם ממצרים, גדול המנהיגים והנביאים הזה ניצב מול בורא העולם, מניח את המפתחות על השולחן ואומר- אינני יכול יותר:"לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי". יש כנראה גבול למה שאדם ומנהיג יכול לשאת, גם מנהיג כמשה רבנו שהתורה מגדירה אותו- 'איש האלוקים'.

זה בסדר וזה לגיטימי שלעם תהיה ביקורת על מנהיגים. על כל איש ציבור לדעת שמעצם העובדה שהוא שליח ציבור הוא נתון לפיקוח ולביקורת. אבל מצד שני גם על הציבור לדעת שזה שאדם בחר להיות איש ציבור זה לא הופך אותו לאסקופה הנדרסת ולסמרטוט שכל זב חוטם יכול לדרות עליו לבזותו ולהשפילו.

נדרש איזון עדין והכרחי בין ידיעתו של איש הציבור שעליו לעמוד למבחן הציבור ולתת לו דין וחשבון על מעשיו, לבין מצב בו ציבור מרשה לעצמו להשתלח במנהיג ולבזותו השכם והערב כאילו אין לו זכויות, כבוד וחיים משל עצמו.

פרשת השבוע מציפה את הנושא הזה במלוא העוצמה. לעם בהחלט יש זכות להתלונן ולבקר. אבל מהזכות הזאת עד התלהמות בסגנון של :"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'… וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה.. וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם …" הדרך עוד ארוכה.

יש הבדל בין ביקורת לגיטימית שבאה ממקום של כבוד ושל רצון אמיתי לתקן, לבין התלהמות של אספסוף. יש הבדל בין עיתונות הרואה את עצמה כשומר הסף של הדמוקרטיה לבין עיתונות ששמה עצמה לשופט ולתליין, ומרשה לעצמה לסמן אנשים ולהשפילם עד עפר.

משה רבנו מבין כבר מהמפגש בסנה כי יש לו עסק עם עם מיוחד, שיש לו כוחות גדולים- כוחות שיכולים להיות מופנים לעשייה ויצירה, ויכולים להיות מופנים להרס ולחורבן.

משה נענה לאתגר ולוקח על עצמו את משימת המנהיגות והובלת העם בימי גלות ובימי גאולה. משה נכון להתמודד עם אתגרים ציבוריים, רוחניים וחברתיים של עם בהתגבשות. משה מבין את גודל המשימה ואת גודל השעה.

רק עם דבר אחד משה לא רוצה ולדבריו איננו מסוגל להתמודד- עם רוע של אספסוף צמא דם. עם אנשים המתאוננים כל היום ומחפשים סיבה למדון ולמריבה. עם כפויי טובה שיצאו זה עתה ממצרים מבית העבדים ומסוגלים לומר על מצרים 'זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם', וזכרנו את מחיר המילקי בברלין.

עם תאוות בשר שכזו 'וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה', עם עיוות המציאות וסילוף עובדות החיים – 'זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם' , עם רוע, אטימות, וכפיות טובה שכזו- איתם גם איש האלוקים משה לא מסוגל להתמודד:" וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה".

נכון שעל שליח הציבור לדעת שכשמו כן הוא- שליח ציבור, ועליו לתת דין וחשבון לציבור על מעשיו, אולם גם על הציבור לדעת כי העובדה שאדם הסכים ובחר להיות שליח ציבור לא הופכת אותו להיות טרף להשמצות, השפלות ולביזוי.

חברת אנשים שתאמלל ותשפיל את מנהיגיה ותשפוט את שופטיה – תגרום לטובים שבהם כמשה רבנו להניח את המפתחות, ובמקומם תקבל כמנהיגים את נציגי האספסוף והערב רב.

[מתוך המאמר המתפרסם בעלון שבתון]