בוקר של חול באמצע אלול. שעת בוקר מאוחרת. אני נוהגת. ממהרת. ידי אוחזת במכשיר הסלולר. זה אינו הרכב שלי ואין תושבת למכשיר הנייד שהפך אבר נוסף על רמ"ח איברים שפילגת בנו. שיחה נכנסת, שיחה יוצאת. מבעד לחלון נושבת רוח סתיו חמה. חם מאוד היום.

"גברת. עצרי בצד!", אני שומעת קול גברי שמנער אותי מהשיחה "החשובה" שאני מנהלת ומחזיר אותי אל קרקע המציאות. אני מרימה את העיניים למראה. מבעד למראה הפנוראמית נשקף אור כחול מהבהב בעיצומו של יום בהיר להחריד.

"רק זה חסר לי", אני מהרהרת בבעתה. נהיגה עם סלולארי ביד פעם נוספת?! הרי בסך הכל רציתי לעזור לחברה שנקלעה לצרה. ניהלתי שיחות למטרה טובה. כל-כך רציתי לעזור. עכשיו אני זקוקה לעזרה. 1,000 שקל אינם סכום קטן כלל ועיקר, שלא לדבר על הנקודות שאצבור.

כשהשוטר ניגש אני מתחננת אך ללא הועיל. בדיקה מהירה במחשב המשטרתי מעלה כי לחובתי כמה עברות דומות. בכל זאת אני מנסה לפנות ללבו של השוטר. מסבירה שאני וותיקה על הכביש והוא בשלו. בקור רוח של מי שכבר ראה ושמע הכול, הוא מורה לי להישאר ברכבי והולך "להתייעצות" בניידת.

בזמן הזה אני ממהרת להתחנן אצל מי שאמר והיה השוטר. אני אומרת פרקי תהלים בזה אחר זה. הספקתי לומר את שלושת הפרקים של היום. את הפרק שלי, של בעלי, ואפילו של בתי הבכורה עד שצל נפל על החלון. השוטר חזר עם דו"ח. "הנה הדו"ח", הוא אומר בסבר פנים חמור. "תקראי אותו. תחתמי ואסביר לך מה לעשות" הוא אומר וקולו מתרכך.

לאחר שאני חותמת הוא הופך את הדו"ח ומראה לי שכתוב: בקשה להישפט. "את יכולה למלא את זה. לשלוח לפי מה שרשום ויזמנו אותך למשפט, שם תוכלי לומר את כל מה שאמרת לי", הוא אומר באמפתיה. כשהוא הולך אני אוספת את עצמי ומתמלאת זעם צדקני על כולם.

אני כועסת על משטרת התנועה. על השוטר. על החברה שהייתה זקוקה לעזרתי. אפילו לא עלינו, על הקב"ה. "לא ראית שכל כוונתי הייתה לטובה?", אני מטיחה כלפי מעלה. אני רוצה לצעוק על השוטר. להוציא קיטור על החברה ואז אני קולטת שרק על עצמי אני לא כועסת.

אני נשארת לשבת במקומי. סוגרת את החלון ומגבירה את המזגן. בעיניים פקוחות אני עורכת לעצמי חשבון נפש. המילה הראשונה שעולה לי לראש היא "תודה". תודה לך אבא שבשמיים שהזכרת לי מה עליי לעשות, בכל יום, במיוחד בימי חודש אלול.

אני אומרת לעצמי שעשיתי עבירה גם על חוקי התנועה וגם על חוקי התורה. אני מזכירה לעצמי שסיכנתי את עצמי ואת הנוסעים בכביש. אני עורכת חשבון נפש נוקב ומגיעה למסקנה שהיחידה שאני יכולה לכעוס עליה, היא אני עצמי.

***

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם". את פרשת נצבים נקרא לעולם לפני ראש השנה. פרשה זו מהווה הכנה לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה וימי הדין הממשמשים ובאים.

פרשת נצבים היא הרגע לעצור בצד ולעשות חשבון נפש אמיתי ונוקב. משה רבנו עליו השלום קורא לכל בני ישראל מהגדול עד הקטן לערוך חשבון נפש "פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה… אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹקֵינוּ".

הנפש הבהמית נוטה בטבעה לדברים גשמיים וחומריים. היא מעדיפה להאשים את כל העולם ואשתו בחסרונותיה ושגיאותיה. אבל הנפש האלוקית – חלק אלוקה ממעל ממש – אינה יכול לשקר כי מהותה אמת. היא דורשת חשבון.

ה"אני" האמיתי של כל יהודי היא אלקות. כל יהודי רוצה לקבל על עצמו את מלכותו של הקב"ה שזה עתה שוהה עדיין בשדה, קרוב אלינו ומחכה שנבוא אליו, שנחזור אליו. ולכן "נחפשה דרכנו" – נערוך השבת חשבון נפש. "ונשובה עד ה'" ונזכה לשנה טובה ומתוקה. שנת ניצחון במלחמת היצר. שנה של גאולה אמיתית ושלמה.
כתיבה וחתימה טובה.

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו קול חי
[email protected]