השקט שאחרי הסערה

א.

כל פרשה מסתיימת בקול ענות חלושה. כל ועדת חקירה נגמרת שהאזרח הקטן שואל: "נו, אז מה בסך הכל כבר קרה?". כל בחירה- מסתיימת כשהנבחר אומר בעת-צרה: "מצבי בכי-רע". ואחרי כל סופה שלפניה אזהרה- יש שקט. השקט שאחרי הסערה.

ב.

השבוע קיבלנו כולנו פירוש חדש למונח המכונה בתקשורת "רעש לבן". כמות ההודעות לעיתונות שהוציאו גורמי הביטחון, ארגוני ההצלה והסיוע לנזקקים וחולים, הרשויות המקומיות, משרדי הממשלה, וכל חסידי ה-"שלא תגידו שלא הזהרנו אתכם מראש"- מילאו את תיבות הדואר האלקטרוני באזהרות למכביר, בצפיית תרחישי קטסטרופה הרבה לפני שהתרחשו, בשיתוק מוחלט של ערים וישובים, ובהשבתת מערכת החינוך בירושלים יממה לפני שמשהו לבן (שאיננו מן) החל לרדת מהשמיים. אפשר בהחלט לומר שבחורף הזה למדנו שבניגוד למוצרי-מזון- לחרדה, היסטריה, ורעידות בלתי נשלטות מפני ועדות חקירה- אין תאריך תפוגה- ובהחלט אפשר לחוש רעד בגב מסערה גם שנה אחרי שנגמרה. השבוע יצאנו למלחמה: מלחמת שלג 2.

ג.

בארצנו רווית ההתרחשויות- אי אפשר להתעלם מסערות שאינן קשורות למזג- האוויר. מזל שבמזרח התיכון החדאעש (הפעם התעלית על עצמך רוה"מ נתניהו) שבו אנו חיים- יש משהו קטן וטוב שנקרא פחד- ואפשר לשתק איתו את כל המערכות החשובות בחיינו. בגלל הסערה נזכרו פתאום שיש לצערנו בחברה הישראלית אנשים שחיים בדוחק נוראי, חסרי-בית שגרים באוהלים במרכזה של עיר גדולה בישראל, ואנשים יראי- שמים שמתקשים לגמור את החודש בכבוד. אבל לפני פרוץ הסערה- הפחידו אותנו עם חמאס, חיזבאללה, אירן, דעאש- בלי לומר ולו מילה אחת קטנה על ביטחון אמיתי- משהו שהרבה אנשים שחיים פה מאמינים שיש לנו- במי שלא מתעסק ברשימות ובמסיבות עיתונאים מתוקשרות- אלא רק רוצה שנאמין שהוא שומר עלינו מכל הפחדים כולם.

ד.

ואם בסערות עסקינן- אפשר לדבר גם על סערת רגשות, והתסמין העיקרי שגורם לה הוא בד"כ כבוד. הכבוד והרדיפה הבלתי פוסקת אחריו- זו מחלה קשה שלצערי עדיין אין גלולת קסמים בסל התרופות ומחוצה לו- שיכולה לרפא את מי שלקה בה. בגלל הכבוד אנשים מוכנים להפנות עורף לכל מה שאמרו או עשו בעבר, לפגוע ברגשות של אנשים מכובדים, שלפעמים אין אפשרות לבקש את סליחתם בפניהם, ולגרום למחלוקות והשמצות הדדיות, חשדנות בלתי פוסקת, ולמדורה של שנאה שמלבים אותה לשונות רעות כגחלים לוחשות. הסימן הברור של החלמה ממחלת הכבוד- המוכנות לשים את האני בצד- ולבקש את טובת הכלל מתוך אחדות והבנה. ומי שחושב בטעות שהדברים מכוונים למפלגה מסוימת- שיחשוב שוב. הכבוד פוגע בכולם.

ה.

"מי שמך לאיש שר ושופט עלינו"

זו השאלה הראשונה בה נתקל משה רבנו בתחילת הנהגתו את ישראל, והתגובה שבאה אחריה על פי המקרא היא וירא משה- ומפרש רש"י בדרך הדרש "דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין אמר מעתה שמא אינם ראויין להיגאל". ומתוך הדאגה הזו- ואחרי הסכנה לחייו של משה-הוא בורח אל השקט במדין, ושם הוא מגלה את תכונותיו כמנהיג: עזרה לזולת, דאגה לבעלי-החיים, וגילוי שכינה בסנה הבוער- בבחינת "עמו אנוכי בצרה", שמשם מתחילה השליחות הגדולה, לקראת הסערה הבאה שאחרי השקט- מכות מצרים והיציאה משם.

מסתבר שלפעמים בריחה למקום שקט ורגוע- היא הדבר הנכון והראוי לעשות עד שמרגישים מוכנים להתמודד עם האתגרים הרבים שבדרך. יכול להיות שדווקא הסופה שהשאירה בסוף השבוע הזה הרבה אנשים נצורים בבתים- לקצת זמן איכות משפחתי- יכולה ללמד אותנו לקח לחיים שגם בתוך הסערות- צריך כל אדם למצוא לעצמו מקום קטן של שקט. ואחרי הסערה, אפשר לצאת ממנו עם מחשבות טובות, להינצל ממכות, ואולי גם להושיע את ישראל.

• רוצים לבקר את מבקר המדינה? שלחו דוא"ל  ל- [email protected]