היא סקרנה אותי. קוראים לה אדל כשם בתו של הבעל-שם-טוב. אני מעריכה שהיא בשנות החמישים המוקדמות. היא לא נראית כשומרת תורה ומצוות. היא עוסקת בחינוך ופעילה במעגלי נשים.

זאת הסיבה שכאשר התקשרה אלי וביקשה שאקפוץ לבקר אותה, מצאתי חלון של שעה וקפצתי למשרדה שברחוב השלושה בתל אביב. כשחניתי בחניון המסועף שנמצא מתחת לבניין רב-הקומות של משרד החינוך, נאלצתי לשלוח לעצמי הודעה שאני חונה ב-A2 כדי לא להתבלבל בין שלל המפלסים והכניסות הרבות.

תוך כדי שפילסתי את דרכי לקומה ה-11 – קומת השר, שאלתי את עצמי מה עושים כאן כל-כך הרבה אנשים שמאכלסים 12 קומות עמוסות לעייפה בחדרים וחדרי חדרים. "הכל חינוך?" שאלתי את אדל שחייכה והנהנה לאישור. "אז איך זה שחינוכם של ילדי ישראל נמצא במצב של בוקה ומבולקה?". היא שוב חייכה ואמרה: "חכי. זה עוד כלום. המשרד הרבה יותר מבולבל ממה שנראה לך במבט ראשון. רק אתמול נפרד מאיתנו השר שי פירון ועוד לא התחלנו ליישם את התכניות הרבות שהגינו ויזמנו בשנה וחצי האחרונות". היא התרצנה לרגע ותהתה באוזניי: "מה יהיה על התחום שאני פיתחתי כאן, הקניית מורשת יהודית ותכניות ללימוד יהדות לילדי ישראל". היה נדמה לי שהיא מקוננת ולא תוהה.

היה זה בשבוע של י"ט כסלו, שבוע לפני חג החינוך – חנוכה. הרגשתי שה' שם לי מילים בפה. הרגעתי אותה ואמרתי לה ששום דבר לא יורד לטמיון תוך שאני מזכירה לה את הקרבה לחנוכה, החג שנולד בעקבות קומץ אנשים שלא התייאשו.

—

בהתוועדות שנערכה בביתי בשבוע שעבר, סיפרה לי שכנתי, הגב' שרה לרנר תחי', את הנס שחוותה יחד עם בעלה בי"ט כסלו של שנת תש"ל (1969). "בעלי חזר בשלוש וחצי לפנות בוקר מהתוועדות וסיפר לי שמוישקע דער געלר (משה הג'ינג'י), כלומר, המשפיע הרה"ח משה ניסלביץ ע"ה, סיפר בהתוועדות שקיבל בדרך לא דרך מסר מהרבי. אף אחד לא ידע באיזו דרך ור' משה גם לא סיפר… זה היה לשון המסר: "ישועה בכיס", אתם צריכים רק לדפוק בשערים והם ייפתחו לרווחה כך שכל מי שירצה לצאת, יוכל לעשות זאת. זו הייתה עבורנו בשורה של גאולה שעוררה התרגשות עצומה. זה כמו שמישהי תגיד לך שבעוד חצי שנה את טסה לירח", סיפרה שרה בהתרגשות תוך שהיא חוזרת אחורה למעלה מארבעים שנה לשנות השבעים של המאה הקודמת.

שרה המשיכה וסיפרה: "אכן, בערב חנוכה, שנתיים לאחר אותו י"ט כסלו, עמדו רגלינו על אדמתה של ארץ ישראל. את הנר הראשון של חנוכה הדלקנו במרכז קליטה במבשרת ירושלים.

—

מה רצו היוונים? הם לא אסרו ללמוד תורה. הם לא אסרו להדליק את המנורה הטהורה. כל מה שהם רצו זה להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך. לא כתוב שהם שפכו את השמנים שהיו במקדש. ואין אזכור במקורות לכך שהם "גנבו" את פכי שמן הזית שאוחסנו במחסני הר-הבית.

היוונים "טימאו" את השמנים. הם התנגדו לקדושה. הם אפשרו ללמוד תורה (להבדיל מהרומאים), אך הורו שכל אחד יכתוב על קרן השור ומאוחר יותר על דלת ביתו שאין לו חלק ונחלה באלוקי ישראל. לא הייתה להם בעיה עם לימוד תורה כחכמה שכלית, אלא עם לימוד תורה מצד הוראת ה' יתברך וקיום מצוות באמונה שלמעלה מהשכל, למעלה מטעם ודעת. בקבלת עול, מתוך קדושה.

כשנשב השבוע מול נרות השבת והחנוכה, ניזכר בנר מצווה ותורה אור ובניצחון הרוח על החומר. בניצחון הקדושה על הטומאה. בניצחון האמונה על השכל. מה שיחזק אצלנו עוד יותר את הרצון ללמוד תורה באופן של התקשרות עם נותן התורה.

חכמת התורה משולה לשמן שדורש כתישה, מאמץ ויגיעה על מנת להוציאו מהזית. רק כאשר מתייגעים בתורה ומתאמצים על הבנתה, מגיעים לתוצאות ומצליחים לנצח את היוונים שבכל דור.

פרשת השבוע היא פרשת מקץ, אפשר לראות את התגברות החושך בעולם, וזה סימן נוסף שאנו נמצאים בקץ הימין, כלומר בסוף הגלות והתפקיד שלנו הוא להאיר את העולם באור התורה.

אחרי י"ט כסלו, היום בו החלה להתפרסם בעולם תורת החסידות באופן של הרחבה, בעיצומם של ימי החנוכה שכל עניינם הוא "לפרסם" את הנס ברחובה של עיר ובשבת מברכים של חודש טבת, בה מברכים את מולד הלבנה של החודש הבא, נזכור שישראל נמשלו לה ועתידים להתחדש כמותה בגאולה האמיתית והשלמה תיכף ומיד ממש.

חנוכה שמח ומלא אור.

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מרצה ושדרנית ברדיו קול חי [email protected]