פעם בעת שמחה, ישבו אדמו"ר הזקן ו רבי לוי-יצחק מברדיטשוב, שכידוע היו מחותנים. פנה רבי לוי-יצחק ואמר למחותנו: "דע לך מחותני היקר, אילו ריבונו של עולם היה מוסר בידיי את הנהגת העולם, הייתי צובר כל כסף וזהב ומטמוניות שבעולם, והייתי נותן הכל בידי אחינו בני ישראל שלא יצטרכו לאומות העולם".

נענה לעומתו רבנו הזקן ואמר: "ואני, לו קיבלתי אני לידיי את הנהגת העולם, הייתי מנהיגו בדיוק כפי רצונו יתברך!"…

עוד נחזור לסיפור הזה בהמשך. בינתיים כמה מילים על הרבנית סטערנא, רעייתו של בעל התניא (האדמו"ר הזקן). היות ויום פטירתה אינו ידוע, כמו גם יום לידתה, מה יהיה נכון יותר מאשר לכתוב עליה דווקא בחודש זה, חודש גאולתו של בעלה האדמור מהמאסר בי"ט כסלו.

כשהגיע בעל התניא לפרקו יצא שמו בכל הסביבה כגאון ועילוי והציעו לו את בתו של ר' יהודה לייב סגל העשיר. התנאי שהציב רבי שניאור זלמן הצעיר לשידוך היה שהסכום של 5,000 שקלי זהב שהובטח לו כנדוניה יימסר לרשותו והוא יוכל לעשות בהם כרצונו. מיד לאחר חתונתם מסר את כל הסכום בהסכמת רעייתו הרבנית לקבוצת משפחות שרצו להסתדר בעבודת האדמה. כסף זה סייע להם להקים משקים ולהתפרנס בכבוד.

מסיפור זה אפשר לקבל תובנה לחיינו שלנו. לא קל לה לאישה לוותר ולמסור את הנדוניה שהוריה הכינו בעבורה. ברור שהרבנית קיבלה כוחות מיוחדים כדי להגיע לכך שהוויתור ייעשה בהסכמה. ברור גם ששכרה גדול יותר משכרו של בעלה הדגול, שכן חז"ל קבעו כי "לפום צערא – אגרא". השכר ניתן בהתאם לצער…

העובדה שהדבר נעשה בהסכמתה הגמורה, מלמדת כי גם נתינת הצדקה של הבעל צריכה להיעשות בהסכמת האישה, שהרי התורה ניתנה לעשות שלום בעולם ולא להיפך ח"ו.

ולא מדובר על שלום שבא אחרי מחלוקת, אלא כפי שמלמדת אותנו תורת החסידות, שהשלום הוא מצב פנימי שבו אין שום מחלוקת מלכתחילה.

הכי חשוב להיווכח, שאם אדם מתנהג בפועל בחייו ובתוך ביתו באופן של "בכל לבבך" וב"כל מאודך" עד שהיצר הרע והנפש הבהמית הופכים בעצמם למשרתי ה', הרי שלא רק שלא תהיה התנגדות מצד האישה לקיום מצווה, אלא אדרבה, היא תסכים לכך בחפץ לב מתוך אווירה שלום אמיתי בבית.

מה כבר ביקש אדמו"ר הזקן להביא לעולם? קצת שקט לנשמה? מעט מאורה הגדול של תורת החסידות? קצת שלווה לנפש? ומה קרה בפועל? הוא נאסר וישב בכלא לאחר ש"קפץ עליו רוגזו של הצאר הרוסי". איך ייתכן שצדיק כמותו שחיבר חיבורים כה נעלים כמו שולחן ערוך הרב וספר התניא שהציל את העולם היהודי – נדרש לסבול עונש מאסר? מדוע לא יכול היה רבנו הזקן לשבת בשקט ובשלווה? התשובה לכך מצויה בפרשת השבוע, אך כבר אגיע אליה.

אדמו"ר הזקן כתב את ספר התניא, ספר הדרכה לחייו של כל יהודי. ספר שנתן לכל אחד מאיתנו את האפשרות לחיות ב"דואליות" שיש בה מצד אחד חיבור למציאות העולם ומצד שני חיבור לאלוקות עד לביטול מוחלט של העולם. הדואליות הזו מאפשרת לנו לעבוד את ה' במסירות תוך מודעוּת לקיומה של הנפש הבהמית שמחפשת "שקט ושלווה".

גם יעקב אבינו עליו השלום ביקש לשבת. לשבת בשקט אחרי כל התלאות שעבר מאז יצא את בית הוריו בדרכו לחרן. זה מה שאומר רש"י בתחילת הפרשה: "ביקש יעקב לישב בשלווה". אבל, מה קרה? "קפץ עליו רוגזו של יוסף". למה?

יעקב אבינו, היחיד משלושת האבות ש"מיטתו שלמה" ש-12 בניו הולכים בדרכי אביהם, בדרכה של תורה, לא ראוי למעט שלווה? מה הוא מבקש לעצמו? סופשבוע רגוע בים המלח? נופש בצימר גלילי מפואר? יעקב אבינו לא ביקש חופש מעבודה. הוא בסך הכל רצה קצת שקט אחרי כל השנים האחרונות. הוא בסך הכל רצה קצת שלווה רוחנית. קצת פחות התמודדות עם הרע.

מה אומר הקב"ה? "לא די להם לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה"…

כמו יעקב אבינו, גם אדמו"ר הזקן לא יכול היה לשבת בשלווה. משום שהקב"ה אומר לצדיקים שרוצים לטעום את העולם הבא כבר כאן, שיש לכך מחיר – תהליך של זיכוך קשה שבסופו השלווה המיוחלת. אבל לא בהכרח כאן, לעיתים רק שם, בעולם הבא.

כאשר בעל התניא שומע את דבריו של מחותנו רבי לוי-יצחק, הוא אומר שהעולם מתנהל בדיוק כפי שהוא צריך להתנהל. משום שגם הסבל הפרטי שלו והסבל של כלל ישראל שנזקקים לאומות העולם, (שגם הוא סבל פרטי שלו ולכן מיהר לתת את הנדוניה שלו ליהודים אחרים), הוא חלק מהזיכוך וההכנה לקראת העולם הבא וחלק מהתכנית הגדולה של הקב"ה וממילא אין מה לשנות. רצונו של הקב"ה הוא הדבר הטוב ביותר עבורנו.