האזינו>>>

מרים כהן, יוצרת סרטים לנשים חרדיות, שוחחה עם מיכל ירושלמי בתכנית אשת חיל על המסע המיוחד והמרגש שעשתה בדרך להפקת הסרט שלה על שואת יהודי אירופה:

"אני עובדת ביחד עם חני קופולוביץ' השותפה שלי. התחלנו בתור יוצרות קולנוע ותוכן במגזר החרדי. היינו עושות המון סרטי נשים ובאמת בגלל שלא התאפשר לנו לנסוע לפולין בצורה מאורגנת בתיכון כמו שלרוב הבנות בסמינרים היום אז כל הזמן שאלנו את עצמנו את השאלה איך אנחנו מנגישות את המסע הכל כך חשוב הזה לאלפים.

"אני אישית בגיל 17 גרתי ביישוב מעורב, כל החברים ביישוב נסעו ואני לא נסעתי וכשהם חזרו עם האימפקט המטורף הזה שהם חוו אני אמרתי רגע שנייה איזה החמצה מטורפת, למה אני לא שם. לא נסעת כי למדתי בסמינר חרדי ובסמינר שלי לא נסעו. אני יודעת שהיום כבר יש כן סמינרים חרדים שלאט לאט נוסעים.

אז הבאתן את אושוויץ לכאן?

"באמת לפני ארבע שנים כשנתקלנו בטכנולוגיה הזאת (VR) אמרנו אוקיי שניה בוא נגשים את החלום ואז התחלנו במסע מרתק. בלחקור את הטכנולוגיה הזאת ולהבין שאנחנו לא מבינות כלום.

אף אחד לא אמין בנו ברמה שאפילו לא רצו לתת לנו ידע והיינו צריכות ללמוד הכל לבד כי אמרו לא נעזור לכם לזרוק כסף וזמן לפח, וכשבנינו את הקונספט ואת השפה הקולנועית של הדבר הזה אז אמרנו אוקיי הולכים על זה ואז פנינו לרב גולדווסר שהוא באמת משכמו ומעלה חוקר שואה, היסטוריון, דור שלישי, אחד הידועים היום והוא אמר אוקיי אני בפנים ואז אנחנו רוצות לצאת לפולין ומגלות שאוושויץ סגורה למבקרים יותר משנה בגלל הקורונה.

"אני כמובן הדבר הראשון שאני חושבת עליו זה לפנות ולבקש עזרה מיד ושם. אני מקבלת תשובה אלגנטית במייל שאומרת מיזם מיוחד וחשוב אנחנו לעזור לך במה שתצטרכי, חוץ מלתת לך כסף ולפתוח לך את אושוויץ, שזה מה שרציתי, ולא היה להם סיכוי לעזור לי בזה, ואז פניתי לגנזך קידוש השם ולשגרירות של פולין וקיבלתי את אותם תשובות, מה פתאום, הם פולנים והם בירוקרטים, ואושוויץ זה מקום מרובע,
ומי את שיפתחו לך ותרדי מהעץ שעלית עליו.

"ואז שאלתי את עצמי את השאלה הזאת, מי אני? והתשובה מאוד פשוטה שעניתי לשאלה היה שאני בת של בורא העולם. בואי נרים את העיניים לשמיים ונתחיל להתפלל על זה, כי הוא יכול לעשות הכל. באמת, חני ואני לקחנו החלטה שמתחילים להתפלל על זה ברצינות ויומיים אחרי החלטה הזאתי אני מקבלת איזשהו מספר טלפון שמוביל אותי לעוד מספר ועוד מספר ואני מתגלגלת ככה כמעט שבועיים, עד שאני מקבלת את המספר הפרטי של המנהלת בדירקטוריון של אושוויץ בירקאנו.

"עכשיו תראי, הנשיקות של בורא עולם אחד אחרי השני: אז יש לי את המספר, אני מתקשרת, והיא עונה, עוד נשיקה מבורא עולם. אז אני מתחילה לדבר באנגלית כי מי לא מדבר באנגלית ואז היא אומרת לי לא אנגלית בבקשה ואני מזהה במבטא שהיא מדברת צרפתית כנראה ואני מדברת צרפתית. עוד נשיקה של בורא עולם ואני מתחילה לדבר איתה והיא אוהבת אותי ואוהבת את הפרויקט ואני ככה חושבת שהיא עוד שנייה היא פותחת לי את אושוויץ ואז היא אומרת לי אני כל כך כל כך מתנצלת אבל אין אישור בשום אופן לצלם בטכנולוגיה הזאת באושוויץ בירקנאו.

"אז אני אמרתי תראי אני יהודייה ויש לי חלום להנציח את הסיפורים של הנשמות הקדושות שנרצחו שם ואין מצב שאת לא עוזרת לי. אז היא כנראה קצת נבלה מהחוצפה שלי. ובאמת התחושת שליחות המטורפת שהייתה לי, כאילו גם כל פעם לפני שדיברתי עם אנשים הייתי אומרת ריבונו שם תכניס את המילים הנכונות לפה. אתה יודע מה אני צריכה להגיד. אני לא יודעת כלום ואז היא אמרה לי, את יודעת מה, תשלחי לי תקציר.

"עכשיו, זה היה כזה חסר סיכוי, שכשאמרתי לחני צריך לכתוב תקציר, אז היא אומרת לי עזבי אותך מתקציר וגם איך נתרגם את זה לפולנית?
אמרתי, רק תכתבי תקציר, אחר כך נעשה גוגל טרנסלייט (תוכנת תרגום) פולנית. וזה מה שעשינו.

"אין לי מושג מה הקדוש ברוך הוא עשה לי שם בגוגל טרנסלייט פולנית, אבל אני אומרת מזמור לתודה, שולחת את המייל, ומחכה לתשובה, ואין תגובה, שעה, שעתיים, שלוש, אפילו לא 'קיבלתי, אני עובדת על זה, נעדכן אותך'. כלום. אמרתי, די זהו, אבוד. אבל בפנים עמוק שלי אמרתי, טוב, נמצא דרך אחרת. יומיים אחר כך, אני יושבת באולפן ביחד עם חני, והיא מתקשרת אליי.

"היא אומרת לי מאוד מאוד התרגשתי ממה ששלחת וארגנתי ישיבה דחופה עם כל ההנהלה של המוזיאון. אני עכשיו נכנסת לישיבה ואני מתקשרת עליך כשאני יוצאת ואז היא אומרת לי שנייה לפני שאני מנתקת 'תעשו מה שאתם יודעים שמה היהודים בארץ ישראל'. מה אנחנו יודעים לעשות? אנחנו יודעים להתפלל. אני לקחתי את זה למקום של תפילה. זה היה לי מאוד מאוד חד משמעי.

"ואני זוכרת שבאמת פתאום בבת אחת התחלנו לבכות. פשוט הדמעות התחילו לזרום ולצאת מהעיניים, ואני זוכרת את עצמי ממש כאילו, פתאום מדברת עם כל האימהות והתינוקות והגברים שנרצחו, ואני אומרת להם, תעזרו לי, תעזרו לי, אני רוצה את זה בשבילכם, לא בשבילי.
ותדעי לך שאני כל הזמן אומרת שיש לי שישה מיליון שדוחפים אותי ואני מרגישה אותם כל הזמן איתי בכל מקום. אבל באמת שמה באולפן הקטן בחדר שלנו בבני ברק הרגשתי שמשהו מתחבר אליי וזה התחיל.

"ארבע וחצי שעות אחר כך היא מתקשרת היא אומרת לי תראה בעיקרון זה לא שעות עבודה שלי. אבל אני יודעת שאת מאוד חשוב לך הפרויקט. עכשיו יצאתי מהישיבה, נלחמתי בשבילכם בשיניים, אתם יכולות לבוא יום שני הבא, המוזאון יהיה פתוח, רק בשבילכם לשלושה ימים, ומנתקת".

האזינו לסיפור המלא