1. אחד הדברים הכי קסומים בלימוד תורה יומי קבוע הוא השקט. ההתנתקות, ולו לכמה רגעים ביום, משטף החיים, מהאקטואליה, מהעולם הסוער שבחוץ. אתה לומד – לא משנה מה – ונכנס לאטמוספירה אחרת. נושם אוויר פסגות.

אבל ביום רביעי השבוע לומדי הדף היומי למדו את הדף האחרון של מסכת סוטה, ולא נראה לי שהם הצליחו להתנתק. כל מילה התכתבה להם עם האקטואליה. רפררה אל פיד החדשות. הם קראו שורה בגמרא – וקפצו להם בראש פושים. עברו לרש"י – וקיבלו פלאשבקים מהמבזק האחרון.

אבל היה בזה גם משהו מנחם. הם בעצם זכו לפרשנות. פרשנות עומק. אנחנו לא סתם חיים באיזו תקופה של שנאה והסתה וכאוס. לא סתם עוברים מקמפיין לקמפיין וממשבר למשבר. יש היגיון בשיגעון. יש פה איזו תוכנית אלוקית שאנחנו חלק ממנה. ובסופו של דבר, למרות שלא נראה ככה, אנחנו מתקדמים למקום טוב.

מה זה טוב? הכי טוב שיכול להיות. המשיח קרוב מאי פעם.

2. טוב, ברגע שאתחיל לצטט פה את המילה הראשונה של הסוגיה המדוברת, אתם תוכלו מן הסתם להשלים חלקים שלמים ממנה בעל פה. את השורה התחתונה אתם בטוח מכירים. אותה אתם אפילו יכולים לשיר בקצב. אבל כשלומדים את הדברים המפורסמים מתוך הגמרא (בטח אם מדובר בגמרא מונגשת עם הערות קצרות ומחכימות למטה), מגלים דברים קצת פחות מפורסמים.

אני לא יודע מה דעתי על קרן הארנונה. לא הספקתי לגבש דעה, אני לא מבין בכלכלה. אבל מדהים כמה מומחים לכלכלה צמחו פה בן לילה. ולא פחות מדהים כמה הדעה שלהם הייתה נחרצת. ופוליטית

נתחיל? "בעקבות משיחא חוצפא יסגא". תרגום מילולי: בעקבות המשיח – בתקופה שלפני ביאת המשיח – החוצפה תרבה, תגדל.

אבל רגע, למה התקופה שלפני בוא המשיח נקראת בכלל "עקבות המשיח"? הביטוי הזה מתכתב עם הפסוק בתהילים "אשר חירפו אויבך ה', חירפו עקבות משיחך". חלק מהמפרשים מסבירים שהימים שלפני בוא המשיח נקראים "עקבות", כי הם הסוף, הקצה, העקב של הגלות. היא כבר נגמרת. ויש פירוש נוסף, שהופך את המשמעות של "עקבתא דמשיחא" ליותר מוחשית אפילו: כשאנחנו רואים במציאות שלנו את החוצפה המשגשגת ואת יתר הסימנים שעוד מעט המשנה תפרט, זה סימן שהגאולה ממש קרובה. כל כך קרובה שאפשר ממש לשמוע את עקבות המשיח, את הצעדים שלו.

3. אז החוצפה תרבה. מה עוד? "היוקר יאמיר". צריך להסביר מה זה והאם זה נמצא במציאות שלנו? הלאה: "הגפן תיתן פריה והיין ביוקר". לא הבנתי. אם הגפן תיתן את פריה, למה שמחירי היין יעלו? רש"י עונה לשאלה הזאת בשלוש מילים נוקבות: "שהכול עוסקין במשתאות". כלומר, הגפן נותנת יופי של פירות, יש מלא יין. אפשר לקנות אותו בכל פיצוצייה (בהצגת תעודה מזהה. וגם בלי). אבל האלכוהול יקר. כי יש לו כל הזמן ביקוש. יש המון אנשים שרוצים לדפוק את הראש ולברוח מהמציאות.

"ומלכות תיהפך למינות". המינות, הכפירה והפרוגרסיביות ישלטו. הן ימלכו. הן ינהלו את העולם. אנשיהם ייצגו את המדינה בתפקידים ובטקסים הכי ממלכתיים.

"ואין תוכַחַת". ושוב רש"י כאן נוקב: "אין לך אדם שיוכל להוכיח. שכולם נכשלים בחטאות, וכשמוכיחין אומר לו: אתה כמוני". לא יודע לאן זה לוקח אתכם. אותי זה לקח לאינטרנט, לחיים במרחב הווירטואלי. אין לך אדם שיכול להוכיח, כי כולם נופלים בחטאות. טוב, אולי לא ממש כולם. אבל רבים וטובים.

4. נמשיך: "בית וַעַד יהיה לזנות". פה יש כמה פירושים. חלק מהם מדברים על בתי מדרש שמתרוקנים מלומדי תורה. דווקא את זה אנחנו לא רואים בדור שלנו. להפך. ברוך ה' יש פריחה אדירה של עולם התורה. אבל יש פירוש שגורס שהמונח "בית ועד" לא מתכוון לבית מדרש. זה מקום שבו יתוועדו להתכנסות הכי רחוקה משם: "עתידים להיות פרוצים עד כדי כך שיזמנו מקום בפרהסיה להיוועד שמה לדבר עבירה". נראה לי שאפשר לסמן וי גם על זה, לא?

"והגליל יחרב, והַגַבלָן יִשׁוֹם, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר – ולא יחוּנָנו". אני זוכר איך בתקופת ההתנתקות היה מי שציטט את המילים הקשות האלה על מגורשי גוש קטיף הצדיקים, הרוסי הבתים והחממות, שסובבו מעיר לעיר, ממלון לקראווילה. אבל לפי כמה מהמפרשים זה יושב בול על מה שראינו השבוע: מדובר כאן על יישובי הפריפריה באזורים שונים. המשנה מתארת איך הם יבואו לבקש עזרה כלכלית מתושבי הערים הגדולות "למצוא כדי פרנסתם", אבל "לא יחוננו" – תושבי הערים לא יחונו אותם.

תראו, אני לא יודע מה דעתי על "קרן הארנונה" שמטרתה להעביר מההכנסות של אזורי מסחר ותעשייה בערים הגדולות לטובת הפריפריה. לא הספקתי לגבש דעה. ספק אם אי פעם אדע מה דעתי. אני לא מבין בכלכלה. אבל היה מדהים לראות כמה מומחים לכלכלה נולדו לנו פה בן לילה. ערמות של סבר־פלוצקרים. ולא פחות מדהים כמה הדעה שלהם נחרצת. ופוליטית. איך אמר השבוע במסיבת עיתונאים יוגב גרדוס, ראש אגף תקציבים במשרד האוצר? "אני 15 שנים במשרד, ולא זוכר רפורמה שהשיח הכלכלי והציבורי לגביה הפך מתמיכה נלהבת להתנגדות נחרצת תוך מספר חודשים כה קצר. בעבר הייתי מקבל בסוף כל כנס שבחים מכל הכלכלנים שאני מדבר איתם, כל העיתונות הכלכלית תמכה בצעד, לכן אני מופתע מהשינוי החד הזה".

בניגוד לגרדוס, אני דווקא לא מופתע בכלל מהשינוי הזה. אבל זה לא בגלל שאני מבין בכלכלה – סכמנו כבר שלא – אלא בגלל שאני מבין בתעמולה, ובכמה קל להנדס תודעה של המונים ולגרום להם להחליף את הקריאות הקצובות שלהם במוצאי שבת ברחוב, בהתאם לקמפיין ההסתה של אותו שבוע בעיתון. מ"הון, שלטון, עולם תחתון!" ל"ד־מו־קרט־יה!", ל"בושה! בושה! בושה!", ל"משתמטים!", ל"ביזה! ביזה! ביזה!". והיד עוד נטויה.

5. "וחוכמת סופרים תסרח, ויראי חטא יימאסו, והאמת תהא נעדרת". במילה "סופרים" לא מתכוונת המשנה לדוד גרוסמן או לעמוס עוז, אלא לחכמי התורה. לתלמידי חכמים שנקראים "סופרים". למשל הרב חיים גנץ, שהקים במסירות את ישיבת מעלה אליהו שמאירה תל אביב בתורה ובמעשים טובים כבר שנים. שחינך דורות של תלמידים, שאפילו מתנדבים בין הסדרים בבית החולים איכילוב הסמוך. אבל כל זה לא עומד להם ביום הסתה. כמה הסריחו, כמה המאיסו את החוכמה שלהם השבוע.

אסף פאסי, איש הפרסום והרוח (נראה לי שזה התואר שמתאים לו), פרסם פוסט שהיה בשבילי כמו פירוש שוטנשטיין לגמרא הזאת, ובעצם לתקופה שאנחנו עוברים פה: "פתחתי את הבוקר עם האיור המזעזע הזה שנשלח בקבוצה בה אני חבר. קריקטורה של עמוס בידרמן בעיתון 'הארץ'. את התמונה קיבלתי שעה שהאזנתי לחדשות על הפגנה כנגד ישיבה של הציונות הדתית שנמצאת בתל אביב. ישנם מי שמחליטים מה נכון וטוב ומה רע ושגוי עבור כולנו. בעבר הם היו עלה נידף ברוח, קולות הזויים שאיש לא שם לב אליהם. כיום הם פותחים מהדורות ונמצאים על הכיסא המרכזי בכל משדר. ואותם האנשים יחליטו שהיורדים הם מלח הארץ והחרדים הם רוע טהור. הם ידרגו את עוברי העבירות החמורות כגאווה ואת מחבקי עולם התורה כתועבה. והרעל הזה מחלחל חזק כל כך לכולנו והורס אותנו מבפנים. אנחנו פשוט רואים סרט מזווית מסוימת מאוד שהמגישים רוצים שנראה. וכך מחליטים מי הטוב, מי הרע ומי המכוער". וואו. אני לא יודע מה הטקסט הזה יותר, מדויק או אמיץ.

ופאסי ממשיך בדיוק ובאומץ: "במדינת ישראל של 2023, יש דת אחת דרקונית וסאטמרית עד כאב. היא קורעת כל מי שלא הולך כמותה, ומאיימת בעזרת זרועות עתירות ממון וכוח על הכופרים בדרכה. הגיע הזמן לעצור את הקבוצה הקטנטנה והאנטי־ציונית שהשתלטה לכולנו על השיח ועל המדינה! דברים ענייניים שאפשר להתווכח עליהם ולחלוק הופכים אוטומטית לימין ושמאל, דתיים וחילונים, והאמת נעדרת. כך שינויים בארנונה הופכים אוטומטית לסחיטה חרדית (ושוב, צריך לדון עניינית גם בזה). כך מי שהעלימו אך לפני שנה תקציבי עתק שהועברו לחברה הערבית סופרים כעת כל שקל, שניתן גם בעבר, דווקא לחרדים, ומנסים בדרך זו לייצר שנאה ותיעוב בדרך להצלחתם".

6. וחזרה לחז"ל: "נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו". אח, הלוואי ויכולנו לסמן את כל התופעות הכואבות האלה רק שם, בתקשורת, בתרבות או בפוליטיקה. ממש לא. לצערנו כל זה מחלחל אלינו פנימה, הביתה. נוער מורד ואבוד. אובדן הסמכות ההורית. אובדן הכבוד לדור המבוגר. והדרת פני צעיר. מריבות בתוך המשפחה. הרבה הרבה חוצפא יסגא.

וכאן מגיע אחד המשפטים המפורסמים מהמשנה הזאת: "פני הדור כפני הכלב". מה בעצם אומר הדימוי הכל כך חריף הזה? רבי ישראל מסלנט, אבי תנועת המוסר, שהעמיק להתבונן בטבע האנושי וגם החייתי, אבחן כך: "דרכו של כלב להתקדם ולרוץ לפני בעליו. לכאורה, נדמה כאילו הכלב הולך לו כאוות נפשו והאדון נגרר אחריו ומכבד את רצון כלבו. אך האמת היא כי נהפוך הוא: בעל הבית הולך אל אשר ירצה, והכלב רץ לפניו ונשמע לפקודתו. אם ייסוב בעל הבית על עקבותיו – מיד הכלב מסתובב אף הוא ומתקדם לפני אדונו באותו כיוון".

כלומר, הכלב הוא לא המנהיג אלא המונהג. "פני הדור", לפי הפירוש הזה, הם הפנים של הדור. אלה שבפרונט. המנהיגים. בתקופה שלפני בוא המשיח, הם לא באמת ינהיגו את ההמון מתוך השקפת עולם מוצקה, אלא כמו כלב, יסתכלו אחורה בצומתי הכרעה, לראות לאן נוטה ללכת המון העם, מה אומרים ברשתות, מי צייץ בעדם ומי נגדם – ולשם הם ינווטו. הם ישלמו הון עתק למכוני סקרים וליועצי שיווק ותדמית שיגידו להם מה צריך לומר ומה צריך לחשוב, כדי לקנות עוד קצת תמיכה בדעת הקהל. פני הדור כפני הטוויטר.

7. ויש עוד פירוש לביטוי "פני הדור כפני הכלב". זה פירוש שלא מטיל את האחריות רק על המנהיגים, אלא גם עלינו. "מטבעו של הכלב", אמר החפץ חיים, "שאם סוקלים אותו באבן, הוא מיד מתנפל על האבן לנושכה. בשעה שקם על ישראל איזשהו 'המן', יש לדעת כי הוא אינו אלא מקל השלוח מן השמיים לחבוט בנו. אין שום טעם להילחם עם המקל. כי כלום חסרים מקלות בשמיים? הרבה שלוחים למקום. יש לנקוט באמצעים, שמהשמיים יימנעו מלהקים 'מקלות' עלינו. אולם בימי העקבתא דמשיחא תהיה הדעת נעדרת, וככלב שוטה ירוצו לנשוך את המקל".

וואו. במקום להבין שה' מדבר איתנו ולפנות אליו – אנחנו מתעסקים כל הזמן ב"מקלות". אז מה אפשר לעשות כדי לא להיות כמו כלב? כאן מגיע הפאנץ': "ועל מה יש לנו להישען? על אבינו שבשמיים".

8. הרמ"ה, רבי מאיר הלוי, כותב בספרו 'יד רמה' על המשנה הזאת כך: "ותמה אני, לפי סימנין הללו, מפני מה אין בן דוד בא בדורנו זה?".

הוא חי בספרד של לפני 800 שנה. מאז החוצפה רק הלכה ושגשגה. מצד אחד חזרנו לארצנו וראינו המון נבואות נחמה מתגשמות, השבוע אנו גם חוגגים את יום שיבתנו לירושלים, ומצד שני כל הסימנים האלה הלכו וגברו. נדמה שהיום אנחנו קרובים מאי פעם. המשיח מתקרב צעד אחר צעד, עקב אחרי עקב. איך כתב הגר"ע בניון? "שמעתי שאתה ממש עומד בשער".