עם ישראל יציין השבוע את החג הראשון מאז שמחת תורה. מצד אחד, כמה אנחנו צריכים בדיוק עכשיו את הרוח, את התקווה הגדולה של חג החירות. מצד שני, לכל כך הרבה משפחות יהיה מאתגר לחגוג, כשבשולחן הסדר נפקד מקומו של מי שהיה כאן בשנה שעברה ואיננו.

בחורף 1974, כשלושה חודשים אחרי פרוץ מלחמת יום כיפור, הופיע ר' שלמה קרליבך במועדון צוותא בתל אביב. הוא הגיע לשם אחרי חודשים של הופעות לחיילים בשטח וגם לפצועים בבתי החולים. בהקלטה הנדירה, שהעביר אליי ארנון יהל, האיש והארכיון, אפשר ממש לשמוע את היגון של קרליבך לאורך כל הערב, גם של הקהל. הוא חזר שוב ושוב למלחמה ולחיילים המתים והפצועים. 2,222 חיילים נהרגו בתוך פחות משלושה שבועות, מיום כיפור ועד הפסקת האש. 7,251 נפצעו. 294 נפלו בשבי.

***

אבל קרליבך לא נשאר עם הצער והאבל. כל שיר שלו וכל דיבור בהופעה היה מלא בכאב, אבל לא פחות מזה בחיזוק ובאמונה גדולה. כבר מהרגע הראשון: הוא בחר לפתוח את הערב בלהיט הגדול שלו, מתוך ההגדה של פסח, "אדיר הוא, יבנה ביתו בקרוב. א־ל בְּנֵה ביתך בקרוב. במהרה בימינו בקרוב". ולפני השיר הוא נותן הקדמה מלווה בנגינה, כדרכו פותחת הלבבות: "רבותיי, באמת תעזרו לי מכל הלב. אנחנו עם קדוש, אנחנו עם קדוש. והקדושה הכי קדושה של עם ישראל, הקודש־קודשים של עם ישראל – הוא הבית. רבותיי, אני אומר לכם, אני מסתובב בכל העולם, יש לי ידידים בכל העולם, אבל איך אני יודע מי הוא יהודי? זה פשוט. כאן מדברים 'מיהו יהודי', פשוט אפשר לבדוק את זה… תשאל יהודי 'מי היה אביך?' ותכף תכף יתחיל לדבר עם דמעות בעיניים. תשאל אותו 'מי היה הסבא?' – הוא מתחיל לבכות. תשאל אותו 'מי הסבא של הסבא?', איך אפשר לדבר מהסבא של הסבא בלי לחזור בתשובה… אדיר הוא, אדיר הוא… לצערנו הרב, אנחנו עכשיו כל עם ישראל, הבית שלנו כל כך מלא ביגון ואנחנו רק מתפללים על דבר אחד: אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב. ששוב כל בית בישראל יימלא שמחה, יימלא קדושה, יימלא אור. ובכן רבותיי, תעזרו לי. אדיר הוא, אדיר הוא, יבנה ביתו. איזה חן, איזה חן יש לזה. אדיר הוא. מדוע הקב"ה אדיר באדירים? כי יש לו את עם ישראל, שיש להם בתים קדושים".

***

וכאן מתחיל קרליבך לשיר את השיר הידוע, והקהל מצטרף אליו. אבל אז, אחרי ארבע דקות, בשיא השיר, הוא עוצר אותו לפתע ונותן אבחנה מטלטלת על תפילת יום הכיפורים שנקטעה באזעקה שלושה חודשים קודם לכן, כשרבים כל כך יצאו מבתי הכנסיות אל שדה הקרב בלי שהספיקו לסיים את תפילות היום הקדוש. תחליפו את המילים "יום הכיפורים" ב"שמחת תורה" ותראו כמה האבחנה הזאת רלוונטית להיום, חמישים שנה אחר כך. מהתפילות שלא ננעלו ביום כיפור תשל"ד, להקפות שלא הסתיימו בשמחת תורה תשפ"ד:

"אני רק רוצה להגיד לכם", הוא אומר באמצע חודש טבת, "אנחנו עוד באמצע יום הכיפורים. עדיין לא התפללנו נעילה, עדיין לא סגרנו את שערי המלחמות, עדיין לא סגרנו את הדלתות… אבל אחרי תפילת נעילה בקרוב תהיה סוכת שלום. שנזכה לזה בקרוב, שנזכה לישב בסוכת עורו של לווייתן, זמן שמחתנו באמת… ועד אז רבותיי, כוחם של עם ישראל שלמרות כל היגון, כל העצב – יהודי מרוב תקווה, מרוב ביטחון הוא ממש מתמלא שמחה. אדיר הוא, אדיר הוא… אדיר הוא עם ישראל, אדיר הוא הקב"ה. אוי, תעזרו לי מכל הלב, אדיר הוא, יבנה ביתו, יבנה ביתו, ביתו בקרוב, במהרה, במהרה, בימינו בקרוב. א־ל בנה, א־ל בנה, בנה ביתך בקרוב!".