יש לי חברה יקרה ושמה דפנה , אתמול כתבתי לה מייל: "תצילי אותי דפנה. שוב התבקשתי לכתוב על השמחה. פורים בפתח וכולנו במתח. איך נלביש על פנינו את המסכה השמחה הצוחקת הזאת?".

וזה מה שסיפרה לי דפנה: "את השרות הלאומי שלי עשיתי ב'קרן אור' – מוסד לעיוורים ומפגרים, שבנוסף לכל הצרות, סבלו מבעיות מוטוריות או שאר מרעין בישין. זה היה מקום לא קל של פרצופים מעוותים עם מחלות קשות. אבל ה'מזל' של כולם היה שהם היו מפגרים ולכן גם יכלו להישאר שמחים… או אם תרצי, הם תמיד נשארו ילדים (למרות זיפי הזקן ושאר הסממנים).

"אני זוכרת שכאשר הגעתי למקום, להתרשמות, הם היו באמצע תפילת מנחה. ואחרי קבלת הפנים השמחה והלבבית שזכיתי לה, הצטרפתי גם אני לתפילה, והיה מה זה שמח. את לא מבינה, ישר נדלקתי, והחלטתי שכאן אני נשארת… (אחרי השרות עוד הייתי קשורה למקום הזה שנים רבות). זה היה אחד המקומות הכי שמחים שהכרתי בחיים. אבל יחד עם זה, כשחושבים עליהם מנקודת המבט שלנו או של ההורים שלהם, זה באמת מאוד עצוב.

"החוכמה היא לשמור על התום הילדותי והפשטות גם בתוך כל כאבי החיים מבלי לאבד את השכל הישר. אף אחד לא רוצה להישאר עם התפיסה הילדותית. אבל תזכרי שבמילה מחשבה יש את אותיות ה'שמחה'. (וזו הסיבה שילד יכול לאבד את אבא שלו ובתוך ימי השבעה לצחוק ולהשתובב כאילו כלום לא קרה. הוא שמח. באמת שמח. אבל לא בהכרח מבין איפה הוא חי…)".
– – –
בכנס שהשתתפתי בו בארה"ב בשנה שעברה חיפשתי סדנא בשפת האם שלי – עברית, על דלת אחד האולמות גיליתי את השלט הבא "חיפוש אחר השמחה – רעיה רסקין". כמובן שהצצתי ונפגעתי…

וכך פתחה רעיה את הסדנה: ישנו סיפור על אישה שחיפשה את העגיל שאבד לה במקום מואר ולא במקום בו אבד. כמובן שכאשר היא זזה מעט והפנתה את מבטה למקום החשוך, בו אבד העגיל, נמצאה האבידה.

כבר בשלב הזה, הבנו כולנו, עשרות נשים דוברות עברית מארבע כנפות תבל, על מה שמסתתר בדבריה של רעיה, והיא מצידה המשיכה ושיתפה אותנו בשמחה האישית שלה.

"בתי חני הציבה בפנינו אתגר גדול מאוד. היא חלתה במחלה קשה זמן קצר לפני נישואיה. ואז, בתוך השבר הגדול, קיבלנו במתנה ספל עליו הופיעו המילים הבאות שליוו אותנו מאז ולתמיד: "לא המנצח שמח, אלא השמח מנצח". יש לנו דרך לחשוב שאנו יכולים למצוא את מה שאבד לנו היכן שיש אור, אבל האבידה נמצאת דווקא במקום חשוך יותר. צריך רק להפנות מבט לעברו ולחפש דווקא שם, בחושך. כך עשינו. החלטנו למלא את עצמנו בשמחה כדי לנצח ולא לחכות לניצחון כדי לשמוח… התמלאנו בשמחה. היו חיים. הייתה שמחה. הייתה חתונה. הייתה כלה וזה היה הניצחון שלנו. זו הייתה ההצלחה האדירה שלנו".

רעיה לא השלימה את הסיפור, מרביתנו הנהנו בדמעות. חני נפטרה זמן קצר לאחר חתונתה. אבל את הלקח הפנמנו. את השמחה יש לחפש דווקא היכן שהיא איננה. בחושך. בעצב. בכאב. ושם חייבים לשמוח. רק כך מנצחים.

"ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו, והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו, ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור".
עבודת הכהן, עבודת התפילה, צריכה להיעשות אחרי שמחליפים בגדים. בחסידות מייחסים חשיבות רבה לעבודת ה' מתוך שמחה. אבל יש גם רגעים שצריך לפנות את הדשן. את הזבל. גם את הרגעים האלה יש לעשות בשמחה. גם כאשר יש פסולת וצריך לפנות אותה, אסור לאבד את השמחה. צריך לחוש מרירות על המצב הזה, על הזבל שנוצר. אבל להישאר על יד המזבח. להישאר בשמחה.

את העצבות יש להוציא אל מחוץ למחנה. אין בה – בעצבות – שום דבר טוב. יש להוציא ולבער אותה מקרבנו.
העבודה שלי היא להיות בשמחה. מה איתך?

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו