1. כבר לפני כמה שבועות סימנתי לעצמי את התאריך הזה ביומן: ט' בניסן, יום רביעי הקרוב, יום פטירתו של הצדיק הירושלמי ר' אריה לוין (שלושה ימים אחרי יום הולדתו בו' בניסן).

חשבתי שהשנה חשוב במיוחד לשים לב למצבה הלא שגרתית שלו ולמה שחקוק עליה: "אני מבקש מכל מי שיבוא להשתטח על קברי שיאמר בפה מלא: אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים בעת שתעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים".

על המצבה אף נכתב שהבקשה הזאת היא מתוך צוואתו של ר' אריה. עוד נחזור אליה. אבל קודם – להודעה קולית שקיבלתי לפני כמה ימים מפרופ' סודי נמיר. למי שלא זוכר, פרופ' נמיר הוא הרופא המיתולוגי של גוש קטיף. צבי הנדל, ראש המועצה האזורית חוף עזה, קרא לו כשהקימו את הגוש והוא, העולה מקנדה, התייצב. הוא התמחה ברפואת חירום, פתח את המרפאה של נווה דקלים, טיפל שם במסירות (לעיתים גם במסירות נפש) באלפי אנשים לאורך השנים, וגם הציל חיים של תושבים וחיילים שנפגעו מהטרור העזתי.

בזמן הגירוש – ושוב ושוב אחרי כל מתקפת קסאמים מעזה בשנים שחלפו מאז – התפרסם תיעוד שלו נגרר החוצה מהגוש, רופא עם זקן וכיפה שחורה־סרוגה גדולה, במדים, בעודו זועק אל החיילים המגרשים שאוחזים בו: "ייכנסו מציר פילדלפי מיליון רוצחים! קטיושות על אשקלון! מרגמות על שדרות! רצח בנתיבות! כולכם שותפים לפשע הזה! זה מה שיהיה!".

2. כמעט 18 שנה אחרי שנגרר החוצה על ידי צה"ל מתוך חבל עזה, הוא נגרר פנימה, בחזרה, בכיוון ההפוך. הנבואה שלו התגשמה, לצערו ולצערנו. בשמחת תורה הוא הוקפץ למילואים (בגיל 64) היישר לקיבוץ סעד, והתחיל לטפל בפצועים. בלילה כבר היה על גבול עזה. "למחרת בבוקר התחלנו לפנות חללים", הוא סיפר לי. "זה לא התפקיד של יחידת רפואה, אבל לא היה אף אחד שהיה יכול לעשות את זה. זה היה מאוד מאוד קשה. בהמשך יצאנו לאימונים בקיבוץ בית גוברין, להכנות, ואז נכנסתי פנימה עם יחידה 551 לשלושה חודשים. רופא צבאי. כשהם יצאו, המשכתי עם יחידות סדירות – גבעתי ואז צנחנים". אפשר רק לדמיין, או שמא אי אפשר לדמיין, כמה פצועים וכמה מוות ראה פרופ' נמיר בחצי השנה האחרונה. אפשר רק לדמיין, או שמא אי אפשר לדמיין, כמה צער ותסכול הוא חש על כך שאפשר היה למנוע את זה, אם רק היו מקשיבים לזעקותיו.

בין הודעה קולית אחת לשנייה, פרופ' נמיר שלח לי גם סרטון מחאן יונס, סמוך לגני טל. סרטון שמתכתב עם הסרטון המפורסם ההוא. זה היה בערב שבת זכור. רואים בו את חאן יונס כמעט חרבה, שומעים ברקע ציוץ ציפורים, וחייל מחזיק תרסיס צבע וכותב על אחד הקירות: "הבטחנו לחזור. הנה. ב"ה".

מתחת לסרטון כתב לי פרופ' נמיר: "שבת בלי מקווה, בלי מקלחת, בלי ספר תורה ובלי קריאת 'זכור', אבל עם מוסרי־נפש אמיתיים שמוחים את זכר עמלק בפועל".

3. ואז הוא התחיל לדבר איתי על תחיית המתים. "אני עושה התבודדויות, תוך כדי ריצה. אני קורא לזה 'התבודדות ב־10 קמ"ש'. תוך כדי שאני רץ באות לי מחשבות, ולאחרונה חשבתי על חבר, אלעד פניגשטיין מטלמון, שבנו היקר מעוז הי"ד נפל באחד הקרבות בצפון הרצועה. אלעד סיים את ההספד בהר הרצל ואמר: 'נתראה בתחיית המתים'. חשבתי לעצמי: כמה נחמה זה נותן לאלעד ולצורית, ההורים של מעוז, ולעוד הרבה משפחות שכולות, וכמה חבל שלא כולם בארץ יודעים על המושג הזה, על האמונה הזאת. לצערי מי שלא נחשף ולא מכיר, לא יודע שזה מה שצפוי, ולא יכול להתנחם בזה. צר לי על כך. זה לא כל כך מפורסם, העיקר האחרון בשלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם, שמופיעים בסידור אחרי תפילת שחרית. עכשיו בצבא אני אומר את זה כל בוקר אחרי התפילה. בניחומי אבלים אני מזכיר את המשפט הזה, ואת המצבה של ר' אריה לוין. אז חשבתי להכין סרטון. להראות קטעים של גבורה, של אבל ואובדן, לשים שיר של שותפות ואחדות, להראות את הגעגועים, ולסיים עם המצבה של ר' אריה לוין שביקש שיקראו את המשפט הזה של הרמב"ם על האמונה בתחיית המתים. אולי בסוף הקליפ צריך לשים חצי דקה של השירה של אנשים בשחרור של ברגן בלזן, ואז להראות הרבה תינוקות, הרבה בנייה, הרבה שמחה ואושר שקיימים".

למחרת הוא הוסיף הודעה קצרה: "אם תרצה, אז בנסתר זה העומק של ברכת האילנות. אחרי שהכול דומם ומת הוא מתעורר, קם, פורח ומלבלב".

4. אני לא יודע לערוך סרטונים. אבל אני כן יכול לפרסם בטור הזה את התמונה של המצבה המיוחדת שעל קברו של ר' אריה לוין. הנה היא לפניכם. אתם מוזמנים לומר "בפה מלא" את המילים שכתובות עליה: "אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים בעת שתעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים". אפשר כמובן לבוא אל הקבר בבית הקברות בשכונת סנהדריה בירושלים ולומר את זה שם. ואפשר גם לשלוח את הדברים האלה למי שלא מכיר אותם.

זה די מדהים. יהודים בכל העולם מכירים בעל פה את מילות העיקר השנים עשר של הרמב"ם: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". דורות של יהודים התחזקו מהן, התנחמו בהן, התמלאו בתקווה. תחשבו כמה לחנים אתם מכירים למילים האלה (ובראשם, כמובן, זה של מרדכי בן דוד שהביא את הבשורה למיליוני יהודים). אבל כמה יהודים שמעו על העיקר השלושה עשר שבא מיד אחריו? וכמה שירים אתם מכירים שהולחנו עליו? חומר למחשבה. חומר להלחנה.

5. ונדמה לי שאני יודע למה היה כל כך חשוב לר' אריה שהמילים הללו, דווקא הן, ייחקקו על מצבתו: איש החסד הגדול לא הסתפק כנראה ב־84 שנות נתינה בעולם הזה. הוא רצה להמשיך לעשות חסדים גם אחרי פטירתו מן העולם. להמשיך לנחם, לעודד, להאיר פנים. איך זה אפשרי? אין אסירים בעולם האמת, אין פצועים ואין מצורעים. אז הנה, בדיוק ככה, באמצעות המצבה: הרי מי מגיע לבית הקברות? אנשים שבורים שבאים ללוות את יקיריהם בדרכם האחרונה, או ליום הזיכרון שלהם, או אפילו בסתם יום רגיל של געגוע. בדיוק שם, ברגעים הקשים ביותר, ר' אריה לוין מאיר להם פנים ומזכיר להם לא את יום המיתה אלא את יום תחיית המתים.