בפרשתנו אנו מתחילים את קורות צוק העתים של האדם הגדול בענקים, הלא הוא אברהם אבינו ע"ה, אבי האומה היהודית. כבר מגיל 3 החל לשאול את עצמו על תכלית החיים, ועל זהותו של בורא העולם. כאשר ראה את השמש זורחת במזרח בבוקרו של יום ושוקעת במערב לקראת ערב, חיפש תשובות לשאלותיו, עד אשר החל לגלות את הקב"ה. לא קלים היו חייו, קשיים מבית ומחוץ. נמרוד הרשע זורק אותו לכבשן האש ולא חומל עליו במאומה, ואחרי כל זאת מגיע ניסיון עזיבת מולדתו של אברהם אבינו ע"ה "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". בקשה המאלצת את אברהם לעזוב את המקומות הכי נוחים שהיו לו בחרן ולעזוב למקום אחר, לעזוב מעצמה של חזרה בתשובה- אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים. אך בצד הבקשה ישנה הבטחה, "אל תדאג אני עוזר לך בכל מקום שבו תהיה" הבטחה מפורשת מריבונו של עולם…

אך הבה נשליך זאת לדורנו ולזמננו, אנו בשעות שבהן אנו חווים כל מיני קשיים ומתפללים שנגבור עליהם. אך עלינו לזכור שכל הקורות אותנו מגיעים מידו הרחומה של האבא שכל כך אוהב אותנו ומצפה לשמוע את קולנו מדי יום ביומו. האם לא היינו כמו אותו כלב שכאשר היכוהו נשך את המקל? עלינו להאמין שהכל מגיע מריבונו של עולם באהבה ואין זה דבר של מה בכך. אברהם אבינו "האמין בה' ויחשבה לו צדקה", הקב"ה ראה לו זאת כזכות, כצדקה וכמחשבה טובה למרות כל הקושי לעזוב את המקום הנח והמוכר וללכת אל הלא נודע. עם כל זאת אברהם אבינו יצא בהרגשה גמורה שאם הקב"ה אמר אז עושים ועל אבא לא שואלים שאלות.

סיפר מגיד המישרים הגה"צ ר' אלימלך בידרמן שליט"א המחשה מופלאה שלקחה בצידה (באר הפרשה לך לך תשע"ט):

מעשה באדם עני ואביון, שנפלה עליו הוצאה כספית גדולה בסכום של אלף דולר, ולרש אין כל קירות ביתו דולפים מדי יום ביומו ויהי היום התיישב בדעתו והחליט לכתוב מכתב לריבונו של עולם, וכה כתב: "ריבונו של עולם אבי שבשמים ראה עניי ועמלי והצילני מחרפת רעב בבקשה ממך שלח לי אלף דולר להחיות את בני ביתי" וחתם בסופו ממני בנך הקטן פלוני בן פלוני, עטף את המכתב בנייר נוסף מבחוץ וכתב עליו לכבוד מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, מאת פלוני…', והלך לתיבת הדואר השכונתית והניח את מכתבו שם בתקווה שמכתבו יגיע אל יעדו, כשבא הדוור להוציא את תכולת התיבה צדו עיניו את המכתב הזה בין שאר המכתבים והיה זה נראה לו מוזר ביותר, מי שולח מכתב לריבונו של עולם? תהה הדוור בינו לבין עצמו בחושבו לאן הוא יעביר מכתב זה, עלה רעיון במוחו מתוך שנכמרו רחמיו על אותו עני בפותחו את המכתב ובקוראו אותו, אמר לעצמו בדיוק הצטבר לי בחודש זה סך מעשרות של חמש מאות דולר בוא ניתן זאת לעני זה !, לקח הדוור מעטפה וכתב עליה לכבוד פלוני בן פלוני, מאת מלך מלכי המלכים…. אך בזאת לא תם סיפורנו. כעבור כמה חודשים שוב הוצרך העני לסכום של אלף דולר התיישב העני בביתו שוב וכתב מכתב להשי"ת וכתב כדרך העולם כך: "לכבוד אבי שבשמים, תרומתך לפני כמה חודשים התקבלה בברכה, אבקשכם לשלוח לי שוב בשנית אלף דולר כי כבר רבו ההוצאות למעלה ראש ואין הקומץ משביע את משפחתנו, אך זאת יש לי לבקש ממכם בפעם הזו אנא אל תחזירו לי את המכתב עם הדואר כי בפעם הקודמת לקחו לעצמם מחצית מהסכום…

והלקח מסיפור זה נוקב במיוחד האם שונים אנו מאותו עני? הרי הוא האמין שהקב"ה שלח לו את המעות אבל עדיין סבור היה שפלוני ופלוני נטלו משלו לעצמם, ומה יקרה כשיגיע ניסיון כזה באמת? האם נשכיל אנו להבין שאין כלל וכלל ביד אדם אחר להפריש מחלקנו הנשלח לנו מהשמים ונפסיק להתלונן ולבכות כי פלוני ופלוני הזיק והפסיד אותנו.

אנו צריכים להבין יסוד חשוב: כל דבר בחיים גם אם הוא לא מסתדר כרצוננו סוף כל סוף, הוא מהשם יתברך. אך עלינו לזכור שההתמודדות עם הקושי, הוויתור על אזור הנוחות שלנו הם שייעמדו לצידנו בכל עת. הנה רחל אימנו ע"ה שהשבת יום פקודתה לא הפסידה מהויתור אפילו שהוא עלה לה בקשיים ומשברים רבים. בכל זאת נתנה לאחותה את הסימנים בשמחה, וויתרה על אזור הנוחות שהיה עתיד להיות לה והיה לה, וכבר אמר מרן הרב שטיינמן זצוק"ל: "נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי אדם שהפסיד מלוותר".

שבת שלום ומבורך!
–
המאמר נכתב לרפואת בני היקר יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.