"זאת התורה אדם כי ימות באוהל" (יט' יד')

הגמרא בברכות (סג ע"ב) אמר ריש לקיש אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באוהל" רבינו ישראל מאיר הכהן מראדין בעל החפץ חיים זיע"א מבאר שהתורה נתנה לנו כאן עצה טובה איך לנצל את הזמן ללימוד תורה ע"פ משל.

סוחר גדול היה טרוד במסחרו מבוקר עד ערב כל היום בית המסחר היה שוקק חיים מסוחרים ואף לתפילה בציבור לא היה לו זמן שחרית היה חוטף לפני שפותח את עיסקו מנחה וערבית לפעמים כשהיה מניין יהודים היה מתפלל בקצרה, וללמוד תורה ודאי לא היה לו זמן, לאחר שנים החל לעשות חשבון נפש עם עצמו מה ייצא לי מזה כל כולי שקוע בעניני העולם הזה אבל עתה הלבין שערי וזקני ונידלדל כוחי וזה האות לאדם להכין עצמו לעולם שכולו טוב, אי לכך כסוחר ממולח קיבל על עצמו להכין צידה לדרך, והחליט לשנות מסדר יומו כל בוקר קיצץ 3 שעות כדי להתפלל בציבור ולקבוע עיתים לתורה.

כשראתה רעייתו שבעלה מאחר שאלה אותו לפשר הדבר אך הוא התחמק, כשנשנה הדבר כמה פעמים פקעה סבלנותה החליטה אשתו להתחקות אחריו, והנה לתדהמתה החל בעלה להיות כאחד הלמדנים, ואז החלה לטעון כלפיו איך אתה עוזב את החנות בזמן כזה חשוב כשכל הלקוחות מחכים לך, וכי לא איכפת לך מההפסד שנגרם לבית העסק? לא איכפת לך שלקוחותינו יפנו למתחרים שלנו?

ענה לה בעלה אישתי היקרה אם מלאך המוות היה בא לקחת אותי עכשיו וכי היית טוענת טענות שווא אלו של הפסד ממון ולקוחות?!, ודאי שלא, א"כ חשבי לך שכל יום מגיע מלאך המוות ולוקח אותי לשעתיים ומחזיר אותי, וזוהי כוונת הגמרא "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי "שממית" עצמו עליה"- היינו ששם עצמו כמת כדי שאף אחד לא יפריע לו בלימוד התורה וכל הטרדות יהיו טפלים ללימוד התורה, זכינו לראות את גדולי ישראל איך הם ממיתים עצמם בלימוד התורה ובפרט בדור האחרון כל עם ישראל ראה אין מרן מאור ישראל רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שם עצמו כמת כשלמד תורה אפילו כשראש הממשלה הגיע אליו ועמד מולו במשך 15 דקות !!!, מרן זצ"ל אפילו לא הרגיש את המהומה לידו אלא המשיך והמשיך ללמוד כששם עצמו כמת, אשרי הדור שככה לו.

***

"ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם. המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם". (כ' יב')

מסביר רש"י שחטאם של משה ואהרון היה שהקדוש ברוך הוא בקש מהם לדבר אל הסלע, ואילו הם הכו את הסלע, ומשמעות הדבר, שיכלו יותר לקדש את שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם, שאילו היו מדברים אל הסלע, והיה מוציא מים, היה מתקדש שמו של ה' בעולם על ידי זה שהיו בני ישראל אומרים, ומה סלע זה שאינו מדבר ולא שומע, מקיים ציוויו של ה', קל וחומר אנחנו. ולכן נענשו משה ואהרון לא להיכנס לארץ ישראל.

והשאלה נשאלת, מדוע נענשו משה ואהרון על כך בעונש כזה חמור? הרי גם להכות סלע באמצע המדבר היבש והשומם, ולהוציא ממנו מים לעיני העם, גם זה לכשעצמו הוא נס גדול וקידוש שם שמים, שהרי כולם נוכחו לדעת כי הקדוש ברוך הוא, הוא המוציא מים מן החלמיש במדבר, אם כן מה בכך שהכו את הסלע ולא דברו אל הסלע, ומדוע נענשו על כך בחומרה רבה?

אלא יסוד גדול למדה אותנו התורה, כי אינו דומה חסרון שלמות המעשה בדברים רוחניים, לחסרון המעשה בדברים גשמיים, דהיינו, אם למשל אדם מבקש מחברו שיבנה לו קיר שלם, והוא בנה לו רק חצי קיר, הרי שלפחות חצי קיר יש בידו, ועליו להודות לחברו על כך, אבל בדברים רוחניים חסרון שלימות המעשה הנדרש מהווה פגם במעשה עצמו גם במה שנעשה, כי בדברים רוחניים נדרש מהאדם לעשות את כל יכולתו שהרי נאמר: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם היום לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", עם ישראל מצווים לקיים את מצוות ה' בשלמות, בכל מכל כל. וכל חיסרון בשלמות המעשה הנדרש מהאדם, הוא פגם מהותי בעשיית המצווה, שהרי כלל נאמר ברוחניות "המינימום הנדרש הוא המקסימום האפשרי", ולכן אצל משה ואהרון, הגם שבהוצאת מים על ידי הכאת הסלע באמצע המדבר ישנו נס גדול, מכל מקום אם היו מדברים אל הסלע כמו שהקדוש ברוך הוא ציוה אותם, והיה יוצא מים מדיבור בלבד, היה הנס גדול יותר וקידוש שם שמים בעולם היה מרובה יותר, הרי שבחסרון שלימות המעשה בנס היה פגם גדול, ולפי דרגתם של משה ואהרון, נענשו אף בעונש חמור. דבר זה מלמד אותנו, עד כמה מוטלת עלינו החובה להיזהר בקיום המצוות בזהירות יתירה, לא רק בכמות אלא גם באיכות, לקיים את המצוות כפי הנדרש בהלכה, בשלמות המעשה, כגון תפילה שתהיה בזמן הנכון, במקום הנכון, בציבור, ובכוונה הראויה, בשימת לב לפני מי אתה עומד, כך בכל מצווה ומצווה, שהרי למדנו חיסרון בשלמות המעשה פוגם בעצם קיום המצווה.

שבת שלום!