לאחר שהתייתם שימעל'ה ארמונדו, ואמו נותרה אלמנה, אמא לשבעה יתומים, החליט הילד בן ה – 13 לצאת לעבודה.

"התחלתי את הקריירה שלי כתדלקן בגיל 13.5", כך הוא כותב לקובי לוי, "כשמסביב המון משאיות, טנדרים, אוטובוסים וגם מכוניות יוקרה. אדי הבנזין היוו עבורי זיכרון נעים מאב ז"ל, שהיה איש עבודה פשוט, מסורתי, שעם לכתו הותיר אותנו דחוקים ועניים ממש. יום אחד נכנסה מכונית מרצדס מהודרת לתחנת דלק. הנהג נכנס למסעדה, וסימן לי לתדלק ולשטוף אותה מבחוץ. שטר של 10 לירות היה מונח על הספסל האחורי, בחמדנות של נער רעב הטמנתיו בכיסי, מכאן נפתחה הקריירה השנייה שלי. תדלקן וגנב. אני לא מרגיש נוח לספר לך, אבל כמעט ולא הייתה מכונית יוקרתית שלא "לקחתי" ממנה משהו. חפיסת סיגריות, גפרורים, בקבוקי שתייה, וגם כסף קטן, שהונח בדרך כלל ליד מוט ההילוכים. הגניבות, לא נעים לספר, בהחלט עזרו לקיום היומיומי של המשפחה. לאימא סיפרתי שאני מקבל טיפים מנהגים, ושהבוס שלי מבסוט ממני עד השמיים, ונותן לי בונוסים. הייתי מספיק מתוחכם לא לגנוב מקליינטים קבועים, כדי שלא יחשדו בי.

ערב אחד, כשהייתי בן 18, תדלקן ותיק עם רקורד של גנב מיומן, נכנסה מכונית די מקרטעת עמוסה בקרטונים לתחנה, ויצא מתוכה איש חרדי עם זקן לבן. הוא צעד לכיוון הקיוסק, וסימן לי לתדלק. בזווית העין קלטתי תיק ג'יימס בונד שמנמן שהונח בחלל שבין הספסל האחורי לכיסא הנהג. בחוץ ירד מבול, מה שהקל עליי את המשימה. התיק הוכנס והוסתר בתוך מעילי, והחרדי שילם על הדלק ונעלם.

בחצות לילה החלפנו משמרת. עליתי על האופניים שלי, עטפתי את התיק הגנוב בשקית ניילון ונסעתי הביתה. השלל לא היה רע בכלל. כמה שטרות בסכום כולל של 100 לירות, שתי קופסאות סיגריות ומצית, וכן, כמובן המון ניירות ומחברת, ויומן אישי עב כרס. חשבתי אולי להחזיר את הניירות והיומן ליהודי ששמו התנוסס עליהם, אבל חששתי מחקירות. לקחתי את התיק והצנעתי אותו – אל תשאל למה – במחסן שבחצר, מתחת לארון עץ מיושן.

בחסדי שמיים לא גייסו אותי לצבא עקב המצב המשפחתי, נחשבתי כמפרנס של אלמנה ויתומים, וגם עקב העובדה שההשכלה שלי הסתכמה בתדלוק רכבים.. ועוד.

אני מסמיק עד לתנוכי אוזניי לספר לך, שבגיל 25 עדיין תדלקתי, אבל "הלקיחות" שלי כבר התפתחו לכל מיני כיוונים. ההסוואה, ומיסוך העשן שלי היה, שרוב זמני אני בתחנת דלק, עם פרצוף של שה תמים שכל הנהגים מחבבים. חלק מאחיי כבר התחתנו, אך אני עדיין רווק. אימא לא מתאוששת מהאובדן של אבא, ושומרת על אחדות המשפחה.

בערב פסח אחד אמא ביקשה שאעשה סדר במחסן. אספתי את כל האלטע-זאכן וזרקתי החוצה. והופ, מתחת לארון אני מגלה את אותו תיק ג'יימס בונד, ופותח אותו… ונזכר שחשבתי שאולי אחזיר אותו לבעליו. כעשור חלף מאז השלל הזה ברשותי".

אדון לוי, אל תשאל איך, למה וכמה. החלטתי לעיין היטב ביומן הפרטי עב הכרס של האיש, ששמו ר' שמעיה אייטנשיק, ואז חשכו עיני, או יותר נכון הוארו עיני. היומן של ר' שמעיה לא היה אלא ארכיון של מעשי חסד מופלאים.. האיש היה ארגון מיומן ומופלא של מעשים טובים, אשר הפעיל תורמים ומתנדבים בהצנע לכת. כך, למשל, ראיתי רשימות מסודרות של כלות וחתנים שזכו ממנו לסכומי כסף יפים.. הוא רכש ציוד רפואי לחולים.. הוא ערך רשימות דקדקניות של תורמים עם כתובות ומספרי טלפון.. הוא רשם לעצמו תזכורות כמו "להחליף מקרר לאלמנה מועלם", או "לתקן חלון לברקוביץ הנכה". בין לבין הבחנתי בתיעוד של ביקורים שלו אצל זקנים חולים בבתי אבות ובבתי חולים. הרגישות שלו הייתה מדהימה כך למשל הייתה שורה שתיעדה "אדון יוספי מחדר 402 אוהב מאוד בוטנים", או " לגברת יהלומי אין נעלי בית". ואני עובר דף אחרי דף ולא מאמין, היהודי הזה פשוט היה פס ייצור של מעשים טובים.. לקרוא ולבכות.

עד שהגעתי לעמוד המכריע. אני מצטט לך מהזיכרון: "משפחת ארמונדו, אלמנה עם שבעה יתומים. לקנות להם בגדים ונעליים. יצחק נעל 26 מכנס 40, יעקב נעל 20 מכנס 36, חנה נעל 32 שמלה 22, שמעון נעל 38 מכנס 28 .. " כן, גם אני מתועד ביומן שלו.. ולא פעם אחת, היהודי הזה, לפחות פעם בחודש שלח לאמא בשר ודגים. הכול מתועד ביומן. שמעיה לא שכח את משפחתנו באף חג. השורה הבאה מוטטה אותי, "לקנות לגב' ארמונדו תכשיט לחג ולשלוח ע"י המתנדבת רבקה". איזו רגישות! הוא דואג לאימא שלי. לא, לא היכרנו אותו, ההטבות שלו הגיעו ע"י שליחים ומתנדבים.. שהתחלפו מעת לעת.

לפתע הרגשתי שעולמי מתמוטט עלי.. בהחלט ייתכן שבאותו יום שסחבתי לו את התיק, הייתי לבוש בבגדים ונעול בנעליים שהוא קנה לי.. הרי זה כמו לירוק לו בפרצוף. תחושה איומה של כפיות טובה סדקה אותי ופוררה בתוכי קיר של רוע וערלות לב.. שימעל'ה, איך אתה לא מתבייש? סנטתי בעצמי. אתה גנב עלוב ונבזה, סוחב בלי מצפון מאנשים ועוד מתכנן גניבות ועושה להם רע ומעציב אותם, בעוד שיש בעולם אנשים שעסוקים בלתת, בלדאוג לחסרון הזולת.. כדי שירגישו יד תומכת ואוהבת בעולם. שיש הטבה, אמיתית.

עליתי על הווספה שלי ונסעתי בלב שותת דמע וייסורי מצפון לביתו של ר' שמעיה. נקשתי, הוא פתח.. הוא לא השתנה הרבה. שמעיה הודה לי בחום רב שהחזרתי לו את האבדה.. הוא ביקש שאכנס, הגיש לי כוס תה עם ביסקוויטים וביקש שנלמד משנה אחת בפרקי אבות "על שלושה דברים עולם עומד.. ועל גמילות חסדים". וכך אמר לי "שימעל'ה, אין לך מושג כמה אני מעריך שגמלת עמדי חסד והשבת לי את האבדה הזו.. כעשר שנים חיכיתי ליומן הזה.." נפרדנו בלחיצת יד. נסעתי משם לתחנת הדלק, שאפתי אל נחירי את אדי הבנזין.. נזכרתי באבא.. והחלטתי, זהו שימעל'ה, מכאן ואילך אתה מתחיל להיות בנאדם..

כ – 40 שנה חלפו מאז, אדון לוי, וגם לי יש יומן פרטי כמו לשמעיה אייטנשיק, מלא בכתובות ומעשים טובים.. כן, שמעיה כבר 30 שנה נמצא בעולם האמת, וחוץ ממך ומהקוראים שלך, אף אחד לא יודע שזו לא הייתה השבת אבדה, אלא החזרת גניבה..

ואני מרגיש שאני מנציח אותו.. וממשיך את דרכו.. ואדי הבנזין מפעם לפעם מוסיפים לי המון אנרגיה חיובית, להמשיך ולתת לבניו של מלך.

האזינו: